חדשות

בעל בלוג בנושא מיסטיקה טען כי חברת "קלאב 4 יו" גובה עבור כרטיסי הלוטו סכום של פי ארבע מעלותם בדוכן לוטו מורשה, אך אינה מלווה בסטטיסטיקאים אלא מתבססת על תוכנת לוטומט. ביהמ"ש דחה את הטענות לאמת בפרסום וחייב את הכותב ויוזם הפרסום לפצות ב-45 אלף שקל

בית משפט השלום בתל אביב קיבל תביעת לשון הרע שהגישה חברת "קלאב 4 יו – פיתוח עסקי", העוסקת במתן שירותים להשתתפות בהגרלות הלוטו, נגד מיסטיקן ובעל בלוג שכתב פוסט מכפיש על החברה והזהיר מפני התקשרות עמה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

הנתבע 1, אהרון מימון, היה מסוכסך עם בנו גיל, שהוא אחד מבעלי החברה. באחד הימים איתר גיל מימון פרסום מכפיש נגד החברה שבבעלותו בבלוג של טל יצחק שחר, מיסטיקן וכותב בלוג בנושא מיסטיקה. בפרסום שכותרתו "היזהרו מלוטו קלאב פור יו" הוסבר מדוע התקשרות עם החברה אינה כדאית. בפרסום נטען כי עבור טפסי הלוטו הנרכשים מהחברה נדרש סכום של פי 4 מעלותם בדוכן לוטו מורשה. עוד נכתב כי "אם אתם רוצים להתנתק מהחברה ולא יודעים איך, ניתן ליצור קשר עם אהרון מימון". לטענת החברה, בהמשך לבלוג מופיעות תגובות גולשים פיקטיביות בדבר התרמית לכאורה שמבצעת החברה.

בתביעה שהגישה החברה, באמצעות עו"ד שלומי וינברג, נטען כי הפרסום מציג אותה הנוכלת ורמאית, תוך ניסיון לפגוע בפעילותה ובמוניטין המקצועי שלה, ואף גרם לירידה משמעותית במספר לקוחותיה. החברה טענה כי אחריותו של יצחק נובעת מהיותו בעל האתר וכותב התכנים, וכי איומיו של אהרון כלפי בעלי החברה והכפשתה מעידים על כוונתו לפגוע בה.

אהרון ויצחק טענו מנגד כי אהרון פנה אל יצחק וביקש להכין עבורו כתבה נגד החברה. במסגרת התחקיר שערך יצחק, התברר לו לטענתו, בין היתר, כי טענת התובעת לפיה היא מעסיקה סטטיסטיקאים שמגדילים את סיכויי הזכייה היא טענה שקרית, שכן תוצאות ההגרלה הן מקריות ולא ניתן לחזותן. נוכח האמור, טענו הנתבעים כי האמור בפרסום הוא אמת וכי יש בו עניין ציבורי והוא נכתב בתום לב.

השופט אבי שליו ציין כי הפרסום זכה לתגובות אוהדות רבות, שהיו ברובן ארוכות וכללו אמירות חמורות ומכפישות נגד פעילותה של החברה, שלה ייחסו פעילות תוך תרמית ונוכלות, ועל כן הן מהוות כשלעצמן לשון הרע. "אכן, אורך חלק מהתגובות מעלה תמיהה לגבי מידת האותנטיות שלהן, שכן על פי רוב, תגובות באינטרנט מנוסחות באופן קצר וממוקד, ואינן מתפרשות על פני עמוד", כתב השופט בפסק הדין, והעיר כי הימנעות הנתבעים מהבאת ראיות שיוכיחו כי אין מדובר בתגובות פיקטיביות צורמת ומעלה ספקות בנוגע לאותנטיות של לפחות חלק מהתגובות. עם זאת, קבע השופט, אין צורך לקבוע מסמרות בעניין זה, מאחר שיש בסיס משפטי לאחריות הנתבעים גם בנוגע לתגובות.

השופט שליו קבע כי פרט לאחריותו של יצחק כמי שכתב את הפרסום המשמיץ, יש לו אחריות על האמור בתגובות, בהיותו עורך האתר שיש לו שליטה על הפרסומים שנעשים בו וביכולתו לסנן תכנים. לעומתו, אהרון התיימר לסייע ללקוחות להתנתק מהחברה, ומספר הטלפון שלו אף מופיע בתחתית הבלוג. למעשה, ציין השופט, אהרון התקשר עם יצחק על מנת שיפרסם בבלוג את הפוסט נשוא התביעה ושילם על כך תמורה כספית. משכך, יש לקבוע כי השניים הם מעוולים יחד ואחריותם היא ביחד ולחוד.

עוד נקבע כי הטענה שפעילותה של החברה אינה מלווה על ידי סטטיסטיקאים אלא מתבססת על תוכנת מחשב לוטומט איינה חוסה תחת הגנת אמת בפרסום. השופט ציין כי קיים חסר משמעותי בראיות הנתבעים, שעליהם מוטל הנטל להוכיח את העובדות לאשורן. בנוסף, לא מתקיימת הגנת תום הלב, שכן בכל הנוגע לאהרון, אין חולק כי הוא לא פעל ממניעים של סיוע לציבור או מתוך חובה מוסרית, אלא ממניע נקמני בחברה ובמנהלה, שסבר שהוא זה שסכסך בינו לבין בנו. אשר ליצחק, קבע השופט כי יש לו מניע כלכלי, שכן הוא גובה כספים עבור פרסום בבלוג ואף גובה תשלום בסך 250 שקל מלקוחות המבקשים סיוע בהתנתקות משירותי החברה. השופט הבהיר כי אף שאין מדובר באמצעי תקשורת בעל משאבים גדולים אלא בבלוג צרכני, מן הראוי להקדים לפרסום בדיקה מעמיקה של אמיתות הדברים ולבקש את תגובת החברה או נציגיה טרם הפרסום.

בפסיקת הפיצוי התחשב השופט בהאשמות החמורות הפוגעות בשמה הטוב של החברה ומנגד מכך שהפרסום לא זכה להד תקשורתי או לתפוצה רחבה, ולא הובאה כל ראייה לשיתופים ברשת או לפגיעה רחבה יותר בעסקיה. אהרון חויב בפיצוי החברה בסך כולל של 45 אלף שקל, נוכח המניע הנקמני למעשיו. מתוך סכום זה יישא יצחק בסך של 20 אלף שקל, שבהם הוא חב יחד ולחוד עם אהרון.

עם זאת, נדחתה בקשת החברה לפרסם התנצלות, ונקבע כי אין הצדקה ערכית לחייב את הנתבעים בפרסום התנצלות אשר הם אינם עומדים מאחוריה. משהוסר הפרסום בצו זמני, אין לחייב את הנתבעים גם בפרסום הודעת תיקון. זאת, שכן תוצאת פסק הדין נובעת מהיעדר הוכחת התרמית כנדרש בדין ולא מקביעה אופרטיבית אודות תקינות פועלה, והוא אינו מהווה "תעודת יושר" למי מהצדדים.

ת"א 19601-06-15