המחוזי אישר הגשת תביעה ייצוגית נגד "פסגות" בשל משלוח מסרון המזמין את הנמענים ליהנות מקורסים לחינוך פיננסי באתר החברה, והבהיר כי כאשר מפרסם סולל דרכו למרחב האישי של נמען ללא הסכמתו, על מנת שלא יימצא בגדר האיסור הוא חייב להיות נקי לחלוטין ולא להציג לנמען בשום שלב שירותים או מוצרים לרכישה
בית המשפט המחוזי בתל אביב אישר הגשת תביעה ייצוגית נגד חברת ההשקעות "פסגות" בעילה של משלוח מסרונים פרסומיים ללא הסכמת הנמענים, בניגוד לחוק התקשורת, בהודעה שהזמינה אותם להיכנס לאתר של פסגות וליהנות מקורסים בצפייה ישירה לחינוך פיננסי. השופטת אסתר נחליאלי חיאט קבעה כי "חוק הספאם" לא נועד להתמודד רק עם תופעה בה נשלחות הודעות במסגרתן מוצע לנמען לרכוש דבר מה, אלא חל גם על מקרים שבהם ניתן להבין בסבירות גבוהה מלשון ההודעה, מתוכנה, מההצעות שבמסגרתה ומהקישורים הנכללים בה כי המסר נועד להביא לכך שהנמען ייחשף לשירותים או למוצרים שמציע שולח ההודעה באופן שיכול להוביל אותו להוצאת כספים אצל המפרסם.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
במרכז הבקשה לאישור התביעה הייצוגית עומד מסרון שקיבל המבקש בשנת 2014 שלשונו "מרכז הידע של פסגות לחינוך פיננסי משיק את האקדמיה הפיננסית הדיגיטלית הראשונה בישראל. אנחנו מזמינים אותך ליהנות מקורסים בצפייה ישירה וללא עלות! להסרה השב הסר". בגוף ההודעה הופיע גם קישור המוביל את הנמען ל"עמוד נחיתה" באתר האינטרנט של פסגות, שכותרתו "האקדמיה הפיננסית הדיגיטלית" והוא כולל הרצאות קצרות בנושאים פיננסיים. המבקש טען כי ההודעה כשלעצמה מהווה פרסומת שכן היא נועדה להאדיר את שם החברה, וכי עצם הפניית הלקוחות לאתר האינטרנט של פסגות מהווה פרסומת שכן מדובר באתר פרסומי, הכולל באופן טבעי פרסומות רבות.
עוד טען המבקש כי עמוד הנחיתה, הכולל קורסים מקוונים המועברים על ידי אנשי פסגות, מהווה גם הם פרסומת מאחר ששמה של פסגות מופיע פעמים רבות בעמוד זה וכן מאחר שבתחילת הסרטון מופיע שמה של פסגות והמשפט המזוהה עמה והצופים בקורסים מופנים לשימוש בכלים פיננסיים הניתנים, בין היתר, על ידי פסגות. כן טען המבקש כי בתום הקורס המקוון מופנה הגולש לצפות ב"מרכז הידע" של פסגות שם הפרסומות בולטות אף יותר, וכי גם במהלך הגלישה מופיעות פרסומות "צפות" המציעות, בין היתר, השארת פרטים לשם קבלת הצעות לקבלת שירותים מפסגות. נוכח האמור, טען המבקש כי מטרת ההודעה היא להביא את הנמענים לאתר פסגות כדי לחשוף אותם לחומרים פרסומיים ולהביא אותם לרכוש את שירותי החברה.
פסגות מצדה, טענה כי קבלת התזה שהציג המבקש משמעה כי כל הודעה ששולח גוף מסחרי הכוללת את שמו הופכת מיניה וביה ל"דבר פרסומת". לטענתה, מטרת ההודעה היא הנגשת אינפורמציה שימושית ורצויה שנועדה לתת כלים בסיסיים להתנהלות פיננסית וחיסכון, ואילו דבר הפרסומת נגלה כביכול רק לאחר מספר שלבים שהנמען בחר לעשות מרצונו ולא בגלל שכך הונחה לעשות או כך התבקש בהודעה או בעמוד הנחיתה.
השופטת אסתר נחליאלי חיאט דחתה את טענת פסגות לפיה האיסור על פי דין יחול רק כשמטרת ההודעה הישירה והדומיננטית היא עידוד הוצאת כספים, וקבעה כי הפרשנות שיש לתת להוראות החוק כוללת גם עידוד הוצאת כספים בדרך עקיפה שאינה נובעת באופן ישיר מהמסר הפרסומי. השופטת הדגישה כי "חוק הספאם" לא נועד להתמודד רק עם תופעה בה נשלחות הודעות במסגרתן מוצע לנמען לרכוש דבר מה, אלא נועד לחול גם על מקרים בהם ניתן להבין בסבירות גבוהה מלשון ההודעה, מתוכנה, מההצעות שבמסגרתה והקישורים הנכללים בה כי המסר נועד להביא לכך שהנמען ייחשף לשירותים או למוצרים שמציע שולח ההודעה באופן שיכול להוביל את הנמען להוצאת כספים אצל המפרסם.
עוד הובהר כי כאשר מפרסם סולל דרכו למרחב האישי של נמען ללא הסכמתו, הרי שעל מנת שלא יִמָצֵא בגדרי האיסור בחוק חייב המסר להיות "נקי" לחלוטין וחף מכל קישור או הקשר ולא להציג לנמען, בשום שלב שהוא, שירותים או מוצרים לרכישה, וגם כי הנמען לא "ייתקל בטעות" באותם שירותים או מוצרים. כך או כך, מפרסמים אינם יכולים לצאת ידי חובה באמצעות "משיכה" של נמענים לאזור המסחר שלהם באמצעים שנראים לכאורה תמימים כדוגמת הצעת הטבה לנמען, ובכלל זה גם מתן מידע אינפורמטיבי שלדעת המפרסם חשוב לנמען.
במקרה זה, קבעה השופטת, על אף טענת פסגות כי מטרתם האחת והיחידה של הקורסים היא "חינוך להתנהלות פיננסית נכונה", הרי שמכלל הנסיבות והראיות שהוצגו עולה כי בשלב זה של ההליך קיים סיכוי סביר שיוכרע שההודעה מהווה "דבר פרסומת". בעניין זה התרשמה השופטת כי אחת ממטרות פסגות במשלוח ההודעה מושא בקשת האישור הייתה לחשוף את הנמען לשירותים ולמוצרים שהיא מציעה כדי לגייס לקוחות חדשים לשורותיה או לצרף לקוחות קיימים לשירותים נוספים. עוד הוסיפה השופטת כי בעוד שבשלב בחינת מטרת הפרסום יש להתחקות אחר נקודת מבטו של המפרסם, אין לעשות כן בשלב בחינת תוכן הפרסום. זאת, שכן "דואר זבל' אינו נבחן בעיני המפרסם אלא בעיני הנמען, ומקום בו זה לא בחר ולא ביקש לקבל את החומר האמור – עמדת המפרסם כלל אינה רלוונטית וכך גם השאלה מה סבר כששלח את הפרסום.
