באופן חריג נקבע כי תיהרס דירתו של תושב בית חנינא שביצע פיגוע בעיר העתיקה מספר ימים לאחר פרוץ המלחמה, ופצע שוטר באורח אנוש. הריסת הבית ממילא אינה עונש, ותכליתה הרתעתית במהותה. משכך, אין להציב הגבלה קשיחה על הסמכות לשימוש בה רק במקרים שבהם המחבל הצליח במזימתו להמית את הקורבן
בחודש אוקטובר 2023, חמישה ימים לאחר שפרצה מלחמת חרבות ברזל, ביצע העותר פיגוע טרור על רקע לאומני בסמוך לתחנת משטרה בעיר העתיקה בירושלים. כתוצאה מהפיגוע נפצע שוטר אחד באורח אנוש ושוטר נוסף באורח קל. המפגע נוטרל בסמוך לזירת הפיגוע על ידי שוטרים ששהו במקום. העתירה שהוגשה על ידי בני משפחתו של המפגע מופנית נגד צו הריסה המתייחס לדירה בתוך מבנה בן שלוש קומות בשכונת בית חנינא בירושלים שבה התגורר המפגע ובני המשפחה.
לטענת המשפחה, לא היה מקום לעשות שימוש בצו הריסה בנסיבותיו הייחודיות והתקדימיות של מקרה זה ושיקול הדעת הופעל באופן לקוי ובלתי מידתי. מדובר בפיגוע שתוצאתו לא הייתה קיפוח חיי אדם, ובהריסת דירה שלמה של בני משפחה תושבי קבע בישראל שלא היו מעורבים כלל בפיגוע.
המשיבים עמדו על חומרת הפיגוע, אשר בוצע באמצעות כלי נשק חם וגרם לחבלה אנושה אשר היה כפסע בינה לבין נטילת חיים. הצורך ההרתעתי המוגבר בעת הנוכחית, מחייב את הוצאת הצו הגם שמדובר בפיגוע שלא הוביל למותו של אדם. הפיגוע בוצע על רקע מלחמת חרבות ברזל ובמקביל לניסיונות שונים לעורר זירות נוספות מעבר לזו המתנהלת ברצועת עזה, וכוון כלפי תחנת משטרה המהווה סמל שלטוני, בעיר ירושלים על ידי תושב מזרח העיר.
כב' השופט ד' מינץ פסק ברוב דעות (בהסכמת כב' השופט י' אלרון, כנגד דעתו החולקת של כב' השופט י' עמית) כי יש לדחות את העתירה. אכן הפעלת הסמכות צריכה לעשות באופן זהיר ומידתי תוך מתן משקל להשלכות הפעלתה, ורק באותם מקרים חמורים המתאימים לכך. השימוש בתקנה טומן בחובו פגיעה קשה עבור דיירי הבית המיועד להריסה, אולם המציאות הקשה והמורכבת של ימים אלו, ורמת הסיכון הגבוהה שנאלצת מדינה ישראל להתמודד עמה – בימי שגרה ככלל ועל אחת כמה וכמה בימי מלחמה – מחייבת יצירת הרתעה ממשית מפני ביצוע מעשי טרור נוספים. הצורך בהרתעה גובר נוכח האיומים הביטחוניים החמורים ואירועי המלחמה בה מצויה המדינה בחצי השנה האחרונה. הדברים נכונים גם לגבי אזור יהודה ושומרון ומרחב ירושלים, דבר המביא להגברת הסיכון לפעולות טרור ולהגברת הצורך בהרתעה. אין לקבל את טענת העותרים כי ירושלים איננה מהווה בימים אלה מוקד כלשהו לפעילות טרור.
בהמשך לאמור, נקבע כי כתוצאה מהירי שביצע המפגע כלפי שוטרים בתחנת משטרה, נפצע אחד השוטרים באורח אנוש בראשו, בחזהו בבטנו, כאשר רק באורח נס הירי לא הביא לנטילת חייו. בנוסף, אין באי-מעורבותם של בני משפחת המפגע כדי למנוע מימושו של צו הריסה, וחלק מרכיב ההרתעה כולל את ההשלכות שעשויות להיות למעשי המפגע גם על קרובי משפחתו שאינם מעורבים. מידת יעילותה של הריסת בתים כגורם מרתיע עבור מחבלים פוטנציאליים, היא עניין מקצועי הנתון להערכת גורמי הביטחון. על רקע הסיכון בהיווצרות נזק בלתי מבוקר, נקבעה במקרה זה שיטת הריסה הכוללת "חבלה חמה" בחדר הסלון בלבד, ואטימת יתר החדרים בבטון. ההחלטה המקצועית על אופן ביצוע ההריסה ניתנה תוך הפרדה בין חלקי הדירה השונים ובחירה בהריסת רוב חלקיה באמצעי שפגיעתו הרחבה מצומצמת יותר מ"חבלה חמה", בהתחשב בהשפעה הצפויה על המבנה, ואין מדובר בהריסת דירה שלמה בדרך של חבלה חמה.
כב' השופט י' אלרון הצטרף לדעת הרוב והוסיף כי עסקינן בהליך מינהלי בעל תכלית הרתעתית, ולא במשפט הפלילי שבו קיימת הבחנה ברורה בין ניסיון לביצוע עבירה, לבין הביצוע המושלם של העבירה. חשיבותה של הבחנה זו כאשר בוחנים האם יש עילה להתערב בשיקול הדעת בהפעלת תקנה 119 – אינה כה משמעותית. התקנה מקדמת, בראש ובראשונה, את מטרת הרתעת הרבים. לעניין ההרתעה, עבריין שעשה הכול על מנת להשלים את מעשהו אולם לא הצליח להשלימו, כמוהו כמי שביצע עבירה מוגמרת. הריסת הבית ממילא אינה עונש, ותכליתה הרתעתית במהותה. משכך, אין להציב הגבלה קשיחה על הסמכות לשימוש בה רק במקרים שבהם המחבל הצליח במזימתו להמית את הקורבן. זאת ועוד, נסיבות המקרה חמורות – הפיגוע בוצע בסמוך לתחנת משטרה המהווה סמל שלטוני, ואחד מבין השוטרים נפצע באופן אנוש מהירי. הוא עבר מספר רב של הליכים רפואיים, ומצוי בתהליך שיקום ומצבו הרפואי מתואר כ"מורכב". חומרה משמעותית נוספת ישנה גם בעיתוי הפיגוע – ימים ספורים לאחר הטבח שביצע החמאס. אין מדובר בתקופה של "גל טרור" אלא במלחמה קשה אשר פרצה ימים ספורים לפני הפיגוע.
כב' השופט י' עמית, בדעת מיעוט, קבע כי השיקול ההרתעתי הוא אחד מני מספר שיקולים שהמפקד הצבאי לוקח בחשבון בהפעילו את הסנקציה מכוח תקנה 119, המהווה צעד דרסטי שאין להקל ראש בפגיעה הטמונה בה. בעבר ביקש המפקד הצבאי להפעיל את התקנה במקרה שבו נורה יהודה גליק, לימים חבר הכנסת, ונפצע אנושות. בית המשפט עמד על כך שהגם שמדובר במעשים חמורים מאוד של המפגע, הרי שלא קופחו חיי אדם, והמפקד הצבאי החליט להורות על אטימת חדרו של המחבל חלף הריסת הבית. המקרה דנן דומה עד מאוד בנסיבותיו לזה שבעניין טענה למודעות או מעורבות של בני המשפחה אף לא בעידוד ודברי שבח לאחר הפיגוע, המפגע לא היה הבעלים של הדירה אלא הוריו, והפיגוע נעשה בעיצומו של "גל טרור" בירושלים. לאור הדמיון לעניין גליק, ומשעה שיש בהחלטת המפקד הצבאי משום חידוש לכאורי באופן הפעלת תקנה 119, ראוי כי הדבר יחזור וייבחן על ידי הגורמים המוסמכים. יש לפעול בדרך שבה פעל בית המשפט בעניין גליק, ולהוציא צו על תנאי, בשאלה אם יש מקום לנקוט כאן בצעד של הריסה. הוצאת צו על תנאי מבטאת את העובדה שהמקרה מושא העתירה מעורר שאלות הראויות לבחינה נוספת.
לסיכום, העתירה נדחית.
העותרים יוצגו ע"י: עו"ד עודה נאסר; המשיבים יוצגו ע"י: עו"ד יונתן ברמן
