בג"ץ קבע כי הפגיעה בזכויות החיילים כתוצאה מאיסור הכנסת חמץ לבסיסים הינה מצומצמת, המצויה בשולי הזכויות לחופש דת ולאוטונומיה. אל מול פגיעה מתוחמת זו, עומד האינטרס הציבורי בשמירה על הלכידות היחידתית, שהוא בעל חשיבות רבה ליכולתו של צה"ל לעמוד בייעודו במיוחד בימי מלחמה
העתירה עוסקת בשאלת חוקתיות האיסור הגורף על הכנסת חמץ לבסיסי צה"ל במהלך חג הפסח, איסור המעוגן בפקודות הצבא. בהתאם לפקודת מאכל כשר לחיילים, המזון שמספק צה"ל לחיילים המשרתים בו, הן אלה היהודים והן אלה שאינם יהודים – הוא מזון כשר. הפיקוח על כשרות המזון בצה"ל נעשה על-ידי הרבנות הצבאית, מכוח סמכותה לפי סעיף 2 לחוק איסור הונאה בכשרות. לא חל איסור על חיילי צה"ל המעוניינים בכך לצרוך מזון שאינו כשר בבסיסי צה"ל – ובלבד שאין בכך כדי לפגוע בכשרות המזון המסופק במתקנים המיועדים לכך. החיילים יכולים לצרוך מזון פרטי שאינו כשר בחדרי מגוריהם, וכן בכל מקום בבסיס שאינו מיועד להכנת מזון או להגשתו. חריג לכלל זה חל בימי חג הפסח. בימים אלה, חל איסור על הכנסת חמץ לבסיסי צה"ל, וכן על החזקה וצריכה של חמץ בשטחי הבסיס ובמתקניו. איסור זה מעוגן בהוראות הפיקוד העליון ובפקודות המטה הכללי, הנקבעות מכוח סעיף 2א לחוק השיפוט הצבאי. העותרים מדגישים כי הם אינם חולקים על חובתו של צה"ל לספק לחייליו מזון כשר במהלך הפסח, עם זאת, לטענתם, האיסור הגורף שמטיל צה"ל על הכנסת חמץ לבסיסיו בימי החג ועל החזקתו וצריכתו, חורג מהסמכות שהוקנתה לו בדין, ואף פוגע באופן בלתי מידתי בזכויות יסוד של חיילי צה"ל ועובדיו.
לטענת העותרים, האיסור על הכנסת חמץ, בכל הנוגע לאזורים בבסיס שאינם מיועדים להכנת מזון ולהגשתו – פוגע בזכויות היסוד של חיילי צה"ל, מבלי שקיים לכך מקור סמכות בחוק. בעוד שהאיסור על הכנסת חמץ לבסיסים אמור לחול בבוקר שלפני ערב חג הפסח, בפועל, ימים ולעיתים שבועות קודם לכן, מושמדים או מוחרמים מוצרי מזון של חיילים שעולה החשד שהם אינם כשרים לפסח.
לעמדת צה"ל, מספר החיילים הנמצאים בבסיסים בחג נמוך משמעותית מימי שגרה, ורבים מהם יכולים לצרוך חמץ במהלך החג מחוץ לבסיסיהם. מתוך רצון לצמצם את משך האיסור לפרק הזמן המזערי הנדרש, נקבע כי מעתה ואילך יחלו הפעולות להכשרת הבסיסים לכל המוקדם יומיים לפני ערב החג.
כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ פסקה כי יש לדחות את העתירה. אשר לתחולת האיסור בזמן, משהוחלט כי הפעולות להכשרת הבסיסים יחלו לכל המוקדם יומיים לפני ערב החג, ההכרעה בסוגיה זו התייתרה. באשר לשאלת חוקתיות האיסור בהיבט של תחולתו הגורפת על כלל שטחי הבסיס, נקבע כי אף שהאיסור פוגע פגיעה מסוימת בזכויותיהם של חיילים המעוניינים לצרוך חמץ במהלך חג הפסח – משקלה היחסי של פגיעה זו אינו גבוה. האיסור עומד בתנאי פסקת ההגבלה הביטחונית: הוא נקבע "לפי חוק", הוא הולם את ערכי המדינה ונועד לתכלית ראויה, ואינו עולה על הנדרש ממהותו ומאופיו של השירות הצבאי. מדובר בפגיעה מצומצמת יחסית, המצויה בשולי הזכויות לחופש דת ולאוטונומיה ולא בליבתן. הזכות לאוטונומיה של הפרט, המעוגנת בהגנה החוקתית על כבוד האדם, מתבטאת בחירות היסודית הנתונה לכל אדם לחיות את חייו לפי החלטותיו שלו. עם זאת, לא כל מגבלה, תעלה כדי פגיעה בזכות החוקתית לאוטונומיה. מדובר במגבלה המוטלת על יכולתם של חיילי צה"ל לאכול חמץ בשטחי הבסיס בו הם משרתים, במהלך חג הפסח. מגבלה זו מצומצמת בהיקפה לימים בודדים בשנה בלבד, למשך שבעת ימי הפסח ויומיים קודם לכן במהלך ימי ההכשרה, והיא חלה רק על תחומי הבסיס, באופן שחיילים הרשאים לצאת מן הבסיס במהלך היום – חופשיים לאכול חמץ. הצמצום המתוחם בסוגי המזון שרשאי חייל להכניס לבסיס במהלך הפסח, אינו משליך באופן משמעותי על יכולתו לממש את עצמו, מקום שמדובר במגבלה קולינרית המוטלת במסגרת השירות הצבאי, בו חופש הבחירה של החייל ביחס לתפריט ארוחותיו, מוגבל מלכתחילה. אשר לזכות לחופש מדת. זכות זו, הנובעת אף היא מן הזכות החוקתית לכבוד האדם, ובפרט מחופש המצפון הנגזר ממנה – היא זכותו של אדם לחיות על פי צו מצפונו ותפיסת עולמו. ואולם, כמו הזכות לאוטונומיה, לא כל מגבלה המוטלת על הזכות לחופש מדת, מערערת את מצפונו ויושרתו של אדם באופן המצדיק הגנה חוקתית. איסור על הכנסת חמץ, אף שהוא פוגע באוטונומיה הכללית של החייל לבחור את מזונו, אינו כופה עליו פעולה בעלת אופי דתי מובהק העשויה לעמוד בניגוד לצו מצפונו. מדובר לכל היותר בפגיעה ברף הנמוך שאינה ב"גרעין הקשה" של הזכות לחופש מדת. האיסור נובע משיקולים מעשיים, הנוגעים לחובתו של צה"ל לספק מזון כשר לחיילים המשרתים בו המחזיקים באמונות ובתפיסות עולם שונות.
זאת ועוד, נקבע כי ככל זכויות האדם גם הזכות לאוטונומיה והזכות לחופש מדת אינן זכויות מוחלטות, ולעיתים עליהן לסגת מפני זכויות אחרות או מפני אינטרסים מתחרים. פסקת ההגבלה הביטחונית בסעיף 9 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מתירה פגיעה בזכויות חוקתיות של חייל מעבר לזו המותרת לגבי מי שאינו חייל, ככל שזו נובעת ממהותו המיוחדת של השירות הצבאי. הסעיף מאפשר פגיעה בזכויות יסוד של המשרתים בכוחות הביטחון "לפי חוק", וזאת במטרה לאפשר פגיעה כזו באמצעות חקיקת-משנה, דוגמת פקודות הצבא. הפגיעה צריכה להיות לפי חוק, מידתית, הולמת את ערכיה של מדינת ישראל ולתכלית ראויה. פקודות הצבא עומדות בדרישה כי הפגיעה בזכויות יסוד מוגנות תיעשה "לפי חוק". האיסור נועד לשמור על הלכידות בין החיילים ולאפשר קיום שגרת חיים משותפת בבסיסים במהלך החג, תוך מניעת הצורך בהפרדה, באופן שיחתור תחת יכולת הצבא לעמוד במשימותיו. תכלית זו, היא תכלית ראויה, העולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל. האיסור הגורף על הכנסת חמץ מקיים את מבחן המידתיות באשר הוא מוביל להגשמת המטרה החקיקתית, והיא לאפשר לצה"ל לספק לחייליו מזון כשר לפסח, תוך שמירה על שגרת החיים המשותפת ביחידות במהלך החג. האיזון שערך צה"ל מתחשב, בין היתר, במשכו הקצר של האיסור וכן במאפייני השירות הייחודיים בצה"ל. חיילים נדרשים לוויתורים הדדיים גם במרחבים האישיים שלהם בצבא, וזאת על מנת להצליח "לחיות ביחד" – יכולת שהיא חיונית, כאמור, להשגת מטרותיו של הצבא.
נוכח האמור, נקבע כי האיסור על הכנסת חמץ לבסיסים עומד במבחני המידתיות שבפסקת ההגבלה הביטחונית. פגיעתו של האיסור בזכות החוקתית לאוטונומיה ואולי אף בזכות לחופש מדת של חיילים המעוניינים לצרוך חמץ – היא מצומצמת יחסית, ומתמצה בהגבלה מתוחמת של סוגי המזון שחיילים יכולים לצרוך בבסיסים בפסח, למשך ימים ספורים בלבד, ובתקופת השירות הצבאי המתוחמת בזמן אף היא. ציבור החיילים הנפגע מהגבלה זו הוא מצומצם באופן יחסי, שעה שחיילים רבים יוצאים בימי הפסח לחופשת חג מרוכזת, ואחרים נמנעים מלאכול חמץ בבסיסם, בין אם מטעמי דת או מסורת ובין אם מטעמים של כיבוד שומרי מסורת בסביבת חיים משותפת. אל מול פגיעה מתוחמת זו בזכויות החיילים, עומד האינטרס הציבורי שעניינו הספקת מזון כשר בצה"ל ושמירה על הלכידות היחידתית – תכליות שלא ניתן להשיגן באמצעים פוגעניים פחות. אינטרס ציבורי זה, הוא בעל חשיבות רבה ליכולתו של צה"ל לעמוד בייעודו המבצעי, במיוחד בימים אלה – ימי מלחמה קשה וכואבת.
לסיכום, העתירה נדחית.
העותרים יוצגו ע"י: עו"ד הרב אורי רגב; עו"ד יפעת סולל; המשיבים יוצגו ע"י: עו"ד נטע אורן; עו"ד יובל שפיצר
