בג"ץ אישר הריסת דירתו של המחבל שרצח, עם מחבל נוסף, את לוסי די ושתי בנותיה מאיה ורינה. הצורך בהרתעה אך גובר נוכח האיומים הביטחוניים החמורים ואירועי המלחמה בה מצויה המדינה בחודשים האחרונים. השימוש בתקנה 119 היה ועודנו כורח המציאות הביטחונית הקשה והוא נועד למנוע פיגועי טרור נוספים
העותרים מבקשים להורות על ביטולו של צו הריסה שהוציא המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית מכוח סמכותו לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת-חירום), ביחס לדירתו של המחבל שביצע פיגוע ירי באפריל 2023, יחד עם מחבל נוסף, בצומת חמרה שבבקעת הירדן. במהלך הפיגוע ביצעו המחבל ושותפו ירי קטלני לעבר רכב בו נסעו לוסי די ז"ל ושתי בנותיה מאיה ורינה ז"ל, וגרם למותן. המחבל ושותפו נמלטו מהמקום, ומצאו את מותם בחילופי אש עם כוחות צה"ל כחודש לאחר מכן, בעת ניסיון לעצרם. הדירה שלגביה הוצא הצו, בה התגורר המחבל ומתגוררת רעייתו, מצויה בבניין בן 11 קומות בשכונת רפידיא שבעיר שכם. עותרים 5-2 הינם דיירים המייצגים את כל הדיירים בבניין. רעיית המחבל היא עותרת 1.
העותרים טוענים כי מדובר בענישה קולקטיבית אסורה הפוגעת בחפים מפשע. אין מקום להרוס את הדירה אשר משמשת את רעייתו שלא הייתה מודעת למעשיו.
לעמדת המפקד הצבאי, פגיעה בבני משפחתו של המחבל אינה באה בגדר ענישה קולקטיבית, שעה שמדובר בפגיעה הנלווית למטרה ההרתעתית של הפעלת הסמכות, אף אם בני המשפחה לא היו מודעים לתוכניותיו של המחבל.
כב' השופט ד' מינץ פסק ברוב דעות, (איליו הצטרף כב' השופט י' אלרון, ובניגוד לדעתו החולקת של כב' השופט ח' כבוב), כי יש לדחות את העתירה. העותרים אמנם האריכו בהקשר זה והעלו טענות שונות שתכליתן להטיל ספק בכוחן ההרתעתי של הריסות בתי מחבלים, ובין היתר טענו כי הפעלת הסמכות לפי תקנה 119 דווקא מעודדת את מעגל העוינות ואת ביצועם של מעשי טרור נוספים, כאשר המציאות הביטחונית של התקופה האחרונה מחזקת עמדה זו. אולם כפי שכבר נקבע בעבר, מידת יעילותה של מדיניות הריסת בתי מחבלים להרתיע מחבלים פוטנציאליים היא עניין מקצועי הנתון להערכת גורמי הביטחון בהתבסס על חוות דעת מקצועיות המתעדכנות מעת לעת. לעמדת גורמי המקצוע, השימוש בתקנה 119 תורם להרתעה מפני פיגועים, וכי הצורך בהרתעה אך גובר נוכח האיומים הביטחוניים החמורים ואירועי המלחמה בה מצויה המדינה כולה בחודשים האחרונים. גם אין ממש בטענת ההפליה שהעלו העותרים. השוני הקיים בצורך ההרתעתי בין בני הלאום השונים הוא שוני רלוונטי בנסיבות העניין. אין מקום להשוואה בין מעשי הקבוצות, לא מבחינת החומרה, לא מבחינת שכיחות המעשים ובוודאי לא מבחינת היחס הציבורי ומידת התמיכה הציבורית במעשים אלו.
בנוסף לאמור, נקבע כי טענותיהם הפרטניות של העותרים התמקדו בהיעדר מעורבות מצד אשת המחבל, בשיהוי ובאופן ביצוע ההריסה. נקודת המוצא היא כי מודעותם של בני המשפחה אינה מהווה תנאי להפעלת הסמכות, והיעדר מודעות של בני משפחה אינו פוגע בתכלית ההרתעתית שבבסיס הפעלת הסמכות. ההנחה היא שמחבל פוטנציאלי היודע כי מימוש תוכניתו הרצחנית עלול להוביל לפגיעה בבני משפחתו – עשוי להירתע בשל כך מלבצע את הפיגוע שתכנן. הקביעה כי קיים צורך של ממש להרוס את הדירה לשם הרתעת מפגעים פוטנציאליים אחרים מפני ביצוע פיגועים רצחניים דומים, אינה מתאיינת נוכח האינדיקציות שעניינן היעדר מעורבות או מודעות מצד בני משפחת המחבל. הוא הדין גם בכל הנוגע לטענות בדבר נסיבות חייה הקשות הנטענות של אשת המחבל, הנובעות בין היתר מהאובדן שהיה מנת חלקה בשל אלמנותה, מצב אליו נקלעה כפועל יוצא מפעולותיו הקטלניות של בן זוגה המחבל. אין בכוחן של נסיבות אלו כדי לאיין את הצורך וההכרח במימוש הצו. יש לדחות אף את טענת השיהוי, משהפעלת הסמכות צריכה להיעשות בקפדנות ובזהירות תוך בחינת נסיבות המקרה. בהינתן המורכבות והזהירות הנדרשת לקבלת החלטות מסוג זה אין מדובר בפרק זמן חריג, אשר היה בו כדי להביא להסתמכות מצד העותרים כי המפקד הצבאי לא יפעיל את סמכותו. באשר לאופן ביצוע ההריסה, מדובר בנושא מקצועי בו מסור למפקד הצבאי שיקול דעת רחב במיוחד, ובית המשפט לא ישים עצמו בנעליו. חזקה עליו כי יפעל בזהירות הנדרשת, על מנת למנוע גרימת נזק החורג מהדירה שמיועדת להריסה.
כב' השופט י' אלרון הוסיף כי יש להתחשב בתכלית ההרתעתית הקיימת על פי חוות דעת גורמי המקצוע, ובעיתוי הוצאת הצו לאור מלחמת חרבות ברזל, וכמו כן בחומרת הפיגוע שביצע המחבל. השימוש בתקנה 119 היה ועודנו כורח המציאות הביטחונית הקשה, וכפי שצויין בעבר: "השימוש בתקנה 119 נועד אפוא למנוע פיגוע טרור נוסף המותיר אחריו משפחות אומללות, יתומים כואבים, וקורבנות הנכים מבחינה פיזית, ולא פחות מכך נפשית" (בג"ץ 4088/22 בעניין אלרפאעי).
לסיכום, העתירה נדחית.
העותרים יוצגו ע"י: עו"ד נדיה דקה; עו"ד דניאל שנהר; המשיבים יוצגו ע"י: עו"ד מתניה רוזין; עו"ד רועי שויקה
