העליון קבע כי חשבון הטוויטר של ראש עיריית גבעתיים הוא בעל מאפיינים ציבוריים, ומשכך חסימתו של תושב שביקר אותו, עולה כדי החלטה מינהלית בלתי מידתית, ויש להסירה. קוניק עצמו הפך את החשבון לכלי משילותי ולצינור קשר של התושבים עם עיריית גבעתיים, והתושב השמיע ביקורת ציבורית לגיטימית
במרכזו של ההליך ניצבת השאלה מהם הכללים המשפטיים שחלים על חשבון של ראש רשות מקומית שאיננו מוגדר כ"חשבון רשמי" של הרשות. עסקינן בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בגדרו נדחתה עתירה מינהלית שהגיש המערער, ובה עתר להורות למשיב 1 –ראש העיר גבעתיים, להסיר חסימה שהטיל על חשבונו של המערער ברשת חברתית. עוד התבקש בית המשפט להורות לעירייה ןלמרכז השלטון המקומי, לפרסם כללי שימוש סבירים בחשבונות ברשתות החברתיות, ובתוך כך פירוט העילות שבגינן הם רשאים למחוק פרסומים או לחסום חשבונות. המערער הוא תושב גבעתיים המגדיר את עצמו כ"פעיל חברתי בתחום התחבורה הציבורית". ראשיתו של ההליך בציוץ בטוויטר שפרסם המערער: "הולך רגל נהרג כשנהג רכב עלה על המדרכה בגבעתיים. רחוב המעיין פינת ויצמן. עדיין לא ברור מהי הסיבה שנהג רכב נוסע [על] המדרכה אבל זה לא מחזה נדיר שרן קוניק ומשטרת ישראל מעודדים באופן יומיומי. עד שישתנה סדר העדיפויות בגבעתיים נמשיך לחזות בהרוגים ופצועים באופן יומיומי". בגדרי הציוץ העותר תייג את ראש העיר, וזה הגיב לפרסום וכתב "ראוי שתמחק את הציוץ העלוב שלך איש בזוי שכמותך". בתגובה נוספת כתב קוניק "הגיע הזמן רק לדבר אחד: לחסום איש עלוב שכמותך". במקרה שבו משתמש בטוויטר "חוסם" משתמש אחר, הדבר מונע מהמשתמש החסום לעיין בציוצים ובתגובות שמפורסמים על ידי המשתמש החוסם, וכן מבטל את האפשרות לשלוח לו הודעות פרטיות. בית המשפט המינהלי דחה את עתירת המערער, תוך שקבע כי חשבון הטוויטר של קוניק הוא פרטי, ומשכך אין מקום להורות על הסרת חסימת העותר.
לגישת המערער, הפעילות הרבה בחשבון שעוסקת בסוגיות ציבוריות מהותיות שנוגעות לתפקידו של קוניק כראש עיר מצדיקה כשלעצמה את סיווג החשבון כציבורי. על חשבונו של קוניק חלים כללי המשפט המינהלי, וחסימתו – בגין ביקורת עניינית שהשמיע – נעשתה בניגוד לכללים אלה, ופוגעת באופן קשה ובלתי מידתי בזכותו לחופש הביטוי.
קוניק טען מנגד כי מדובר בחשבון פרטי, המשמש אותו כאדם פרטי וכדמות פוליטית, ומופעל על ידו באופן אישי.
כב' השופטת (בדימ') ע' ברון פסקה כי יש לקבל את הערעור, ולקבוע כי חשבון הטוויטר הוא בעל מאפיינים ציבוריים, וכי חסימת המערער מהחשבון עולה כדי החלטה מינהלית בלתי מידתית, ומשכך יש להסירה. חשיבותה של רשת האינטרנט ככלל ושל הרשתות החברתיות בפרט ככלי למימוש חופש הביטוי, היא בבחינת ידע כללי. על חשבון של רשות ציבורית ברשת החברתית, דוגמת משרד ממשלתי או רשות מקומית, חלים כללי המשפט הציבורי. כך גם לגבי חשבון של איש ציבור, מקום שבו החשבון מתופעל על ידי עובדי רשות ציבורית או נסמך על מימון ציבורי אחר באופן שהופך את החשבון לחלק ממארג השירותים המסופקים לציבור על ידי הרשות – בבחינת זרוע מזרועותיה. מדובר בנכסים שנועדו לשרת את הציבור הרחב, ולא את טובתו האישית של מי שנהנה מהשליטה עליהם. החשבון נושא את שמו המלא של קוניק לצד הכותרת "ראש עיריית גבעתיים". השיח בחשבון עוסק בין היתר בעניינים ציבוריים, ומשמש את קוניק לא רק כאמצעי לפרסום הישגיו כראש עיר, אלא כמעין מוקד לפתרון בעיות המתעוררות בה. כלומר, קוניק עצמו הפך את החשבון לכלי משילותי ולצינור קשר של התושבים עם עיריית גבעתיים. הוא מקבל פניות לחשבון בכובעו "הפרטי" לכאורה, ופותר אותן בכובעו כראש העיר, תוך שימוש במשאבי העירייה וערבוב בין הכובעים. קוניק מעדכן בחשבון בנושאים המצויים בלב סמכויותיו, ואף עושה כן בלשון רבים: יודעים, מחקנו, נבדוק – ובכך למעשה יוצר את הרושם כי הוא משיב לפונים ב"קולה" של העירייה, כזרוע ביצועית שלה, בבחינת "העירייה זה אני". הוא משתמש בחשבון כדי לייצר לעצמו תדמית של ראש עיר נגיש, מעשי ויעיל, וזאת תוך טשטוש ההבחנה בין המרחב הפרטי והפוליטי ובין סמכויותיו כאיש ציבור, ותוך הובלת הציבור לראות בחשבון כחשבון ציבורי. משהוכח שהחשבון נושא מאפיינים ציבוריים משמעותיים, קביעה כי מדובר בחשבון שחלים עליו כללי המשפט הפרטי בלבד תאפשר לקוניק לאחוז את החבל משני קצותיו – ליהנות מהיתרונות של שימוש בחשבון למטרות ציבוריות מחד, תוך החלת הדין הפרטי המקל לעניין חסימת משתמשים מאידך.
נוכח האמור, נקבע כי משהוברר כי חשבון הטוויטר של קוניק הוא בעל מאפיינים ציבוריים, המשמעות היא כי ההחלטה לחסום את המערער מצפייה וקיום קשרי גומלין עם החשבון היא "החלטה של רשות", כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים. הרשויות הציבוריות המנהלות חשבונות ברשתות החברתיות מוסמכות לחסום משתמשים מקרב הציבור מחשבונותיהן, עם זאת, שיקול הדעת המינהלי כפוף לביקורת שיפוטית, ויש להפעילו בתום לב, על יסוד שיקולים ענייניים, ובאופן שוויוני ומידתי. במסגרת בחינת מידתיות ההחלטה המינהלית, יש לבחון את האיזון שבין המטרה שעמדה בבסיסה, ובין האמצעי שנבחר להגשמתה. החסימה פוגעת בחופש הביטוי של המערער, ומדובר לא רק ב"ענישה" בגין הציוץ שכבר פורסם, אלא במניעה מראש של האפשרות להגיב לפרסומים בחשבון. בהינתן השימוש שנעשה בחשבון כמעין "מוקד פניות", נטילת זכותו של המערער מלפנות לעירייה באמצעי זה מעוררת חשש אף לפגיעה בזכותו לשוויון בהשוואה לאחרים שלא נחסמו. עוד נפגעת זכותו להיחשף למידע המפורסם בחשבון. לטענת קוניק, חסימת המערער מחשבונו נעשתה בשל האופי המסית של הציוץ, אולם נקבע כי אין בפרסום משום לשון הרע או הסתה כלפי קוניק. גם בהנחה שהחסימה לא נועדה להשתיק ביקורת ציבורית לגיטימית או שנבעה מכעס ועלבון – ישנם אמצעים פוגעניים פחות, כגון מתן התראה לפני חסימה או חסימה זמנית. נקבע כי החסימה לא הייתה מעשה מתחייב לנוכח רדיפה שחווה קוניק מצד המערער, או שהיא נדרשה על מנת למנוע דברי הסתה כלפיו. מן הציוצים שקוניק הפנה אליהם, ניכר שהמשיב הוא אדם ביקורתי שרואה בקוניק את הנמען הרלוונטי להשמעת עמדתו ביחס למדיניות עיריית גבעתיים בתחום התחבורה, ולעיתים עושה זאת בשפה מתריסה. אף אם הדבר מרגיז, מקומם או מעליב את קוניק, התנהגות המערער איננה מצדיקה את האמצעי הפוגעני שבו נקט קוניק. משכך, אין מקום להותיר על כנה את חסימת חשבונו של המערער מחשבונו של קוניק, ועל האחרון להסיר חסימה זו. בית המשפט העיר כי ראוי היה שהמחוקק ייתן דעתו לעניין וינחה את אישי הציבור המנהלים חשבונות ברשתות החברתיות שאינם נסמכים על מימון ציבורי, כיצד עליהם לפעול בכל הנוגע לחסימת משתמשים ולמחיקת תגובות.
לסיכום, הערעור מתקבל.
המערער יוצג ע"י: עו"ד דנה יפה; עו"ד שירן רייכנברג; המשיבים יוצגו ע"י: עו"ד דן חי; עו"ד כפיר ויטמן; עו"ד יארא חידר; עו"ד עפר שפיר; עו"ד זאב מוק; עו"ד נועה בן-אריה
