פיצוי בסך של 254,000 ₪ תשלם המדינה בשל פגיעה באוטונומיה ובחירותו של אדם שזוכה לאחר הליך ממושך וישיבה במאסר. נקבע כי רשויות התביעה התרשלו משלא פעלו כיאות וכפי שמצופה מהן כרשויות ציבוריות. ביהמ"ש העליון זיכה את התובע על בסיס אותו סרטון שהיה קיים בחומר הראיות, והיווה בסיס לאישום
עסקינן בתביעת נזיקין, שהוגשה נגד המדינה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מהליך פלילי שננקט כנגדו ואשר בסופו של יום זוכה בגינו. התביעה הוגשה כנגד משטרת ישראל והפרקליטות בטענה לרשלנות בחקירה הפלילית שנוהלה נגדו, בהגשת כתב האישום ובניהול המשפט. לפי כתב האישום, שהוגש כנגד התובע וחמישה מבני משפחתו, בעקבות סכסוך בין משפחת התובע למשפחת המתלוננים, התובע כשמוט ברזל בידו, הכה בצוותא חדא עם נאשם אחר אשר החזיק בידו כיסא, את אחד מהמתלוננים בראשו, בכוונה לגרום לו חבלה חמורה. התובע הורשע והושתו עליו 20 חודשי מאסר בפועל. בערעור לעליון, התובע זוכה מכלל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום לאחר שריצה תקופה ארוכה במעצר וכן תקופה נוספת במאסר ממש.
כב' השופט נ' מהנא פסק כי יש לקבל את התביעה. על מנת להטיל אחריות בנזיקין יש לבחון את התקיימותם של ארבעה רכיבים: קיומה של חובת זהירות, הפרה של חובת הזהירות – התרשלות, קיומו של נזק, וקשר סיבתי עובדתי ומשפטי – בין ההתנהגות העוולתית לבין הנזק. על המשטרה והפרקליטות חלה חובת זהירות מושגית וזאת לנהל חקירה פלילית ולהביא חשודים למשפט תוך נקיטת אמצעי זהירות סבירים למניעת הליכי-שווא כנגד חפים מפשע. בדרך פעולתן של רשויות אכיפת החוק נדרש איזון בין החובה להבטיח את קיום הנורמות הפליליות לצורך שמירה על הסדר הציבורי והביטחון האישי, לבין הצורך להקפיד על שימוש זהיר, מידתי וסביר בכוחותיהן לשם הגנה על זכויות הפרט הנתון בהליך פלילי. במקרה דנן, חלה על רשויות האכיפה, המשטרה והפרקליטות, אף חובת זהירות קונקרטית בדרך ניהול ההליך הפלילי. על רשויות אכיפת החוק חלה חובה קונקרטית להבטיח כי החקירה הפלילית, ההחלטה על העמדה לדין, וניהול כל שלבי המשפט ייעשו באחריות ובמקצועיות, כפי שמערכות חקירה ותביעה סבירות נדרשות לנהלם.
זאת ועוד, נקבע כי אחריות המדינה ורשויותיה בנזיקין כלפי האזרח הוסדרה הן בפקודת הנזיקין, והן בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה). המחוקק השווה את דין אחריות המדינה בנזיקין לדין אחריות אדם פרטי בנזיקין. כך שעוולת הרשלנות חלה על הפרט ועל הרשות הציבורית כאחד. המחוקק אמנם העניק למדינה פטור מאחריות בשל מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, אולם הוא החריג באופן מפורש פטור זה מאחריות מעוולת הרשלנות. הן המשטרה והן הפרקליטות אינן נהנות מפטור גורף לעניין התנהלות רשלנית בחקירה ובהגשת כתב אישום. כשם שחובתה של הרשות המנהלית להעמיד לנגד עיניה, בעת גיבוש החלטתה, את כל השיקולים הנוגעים לעניין על פי אמות המידה המקובלות לפי עקרונות המינהל התקין, כך דינו של שוטר או פרקליט. התובע מטעם המדינה משמש חוליה מרכזית במערכת אכיפת החוק, בליווי החקירה הפלילית ובניהול ההליך הפלילי מטעם המדינה, עם זאת, בתור נציגה של המדינה, עליו להקפיד הקפדה יתירה על זכויותיו של הפרט הנתון להליך הפלילי, ולהגן מפני פגיעה בלתי מידתית בזכויותיו. כתב אישום אמור להיות מוגש באותם מקרים שבהם משוכנע התובע כי קיים סיכוי סביר להרשעה כלומר, שבית המשפט אכן ירשיע את הנאשם. בכך מתקיים איזון ראוי בין הערכים שביסוד מטרותיו של המשפט הפלילי, לבין הערך של מניעת פגיעה שאינה הכרחית בחשוד ובמשפחתו. הפעלת מנגנון התביעה בהעדר סיכוי סביר כי אותו פרט יורשע בדין, תגרום לפגיעה קשה באותו נאשם מעצם העמדתו לדין. עם זאת, לא כל זיכוי של בית המשפט משמעו טעות בשיקול הדעת של רשויות החקירה והתביעה, קל וחומר שאין משמעו כי הטעות חורגת ממתחם הסבירות בהפעלת שיקול הדעת ומהווה התרשלות. אין בוחנים את התנהגות החוקרים ואנשי התביעה בדרך של "חכמה לאחר מעשה" ויש להתחשב באמצעי החקירה שהיו זמינים במועד הרלוונטי.
מהלכה למעשה, נקבע כי בחינת התנהלותם של גורמי החקירה והתביעה בשלבים השונים של החקירה וההליכים המשפטיים, והעמדתם במבחן הסבירות, מביא למסקנה כי אכן רשויות התביעה התרשלו. בית המשפט העליון זיכה את התובע על בסיס אותו סרטון שהיה קיים בחומר הראיות, והיווה בסיס לאישום. לא מדובר בראיה חדשה או התפתחות שארעה במהלך המשפט אלא בראיה שהייתה ידועה במהלך המשפט. בית המשפט העליון ציין כי לאחר צפייה באותו סרטון נחה דעתו כי אין אפילו בסיס להרשעתו של התובע בעבירה פחותה בחומרתה מהעבירה בה הורשע. בהתאם לטענת המדינה, בסיכומיה לאחר שמיעת הראיות, היא ביקשה להרשיע את התובע בעבירה שפחותה בחומרתה וזאת מאחר וסברה כי הוראות החיקוק שיוחסו לתובע מחמירות ביחס למעשיו, אולם בסופו של יום, בית המשפט המחוזי הרשיע את הנאשם מתוך טעות בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום קרי, העבירה החמורה יותר. העובדה שהמדינה נמנעה מלהעמיד את בית המשפט על הטעות בהכרעת הדין בעת הטיעונים לעונש ואף נמנעה מלהעלות עובדה זו בבקשת עיכוב הביצוע, מעידה על התרשלות המדינה בניהול ההליך הפלילי עצמו. זאת ועוד, מכתב האישום שהוגש כנגד משפחת המתלוננים עולה כי בהתאם לגרסת התובע, המתלונן נוטרל והופל ארצה עוד לפני שהוא הגיע איליו.
לאור האמור, נקבע כי רשויות החקירה והפרקליטות התרשלו משלא בחנו לעומק את הסרטון. כמו כן הן התרשלו במהלך ניהול ההליך הן שלא העמידו את בית המשפט המחוזי על הטעות שנפלה בהכרעת הדין והן במסגרת בקשת עיכוב ביצוע המאסר. אלמלא התנגדות המדינה לעיכוב הביצוע ושתיקתה לטעות שנפלה בהכרעת הדין אשר התברר כי היא אף נבנתה עליה, התובע לא היה מרצה תקופה כה משמעותית במאסר ממש מאחורי סורג ובריח. משלא פעלו רשויות המדינה כיאות וכפי שמצופה מהן כרשויות ציבוריות ולא בחנו את טענות התובע תוך התעמקות בסרטון, נגרם מצב של התמשכות ההליכים ולתוצאתו תוך גרימת מעצרו של התובע ובהמשך מאסרו תקופה ארוכה שלא לצורך. באם כתב האישום היה מייחס לתובע עבירה של תקיפה סתם בנסיבות מחמירות, אזי גם העונש שהיה מתבקש היה פחות מחמיר ואף יתכן כי כלל לא היה נתון במעצר ובתנאים מגבילים שהביאו בסופו של יום לאיבוד מקום עבודתו. שנית, עבירה פחותה היה בה בכדי להגביר את הסיכוי לקבלת בקשת התובע לעיכוב ביצוע עונש המאסר ובכך היה בכדי לחסוך ריצוי מאסר שלא לצורך.
באשר לנזק נקבע כי הפגיעות העיקריות שנגרמו לתובע הן הפגיעה באוטונומיה ובחירותו כתוצאה מהתמשכות ההליך ועד שהוא זוכה. לא נמצא לפסוק לתובע פיצוי בגין אובדן שכר בתקופה הרלוונטית, יחד עם זאת, נפסק לתובע פיצוי בגין הפגיעה בחירות ובאוטונומיה. חירותו של אדם היא זכות יסוד מן המעלה הראשונה, זכות שמעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ורק אינטרס ציבורי מובהק מצדיק את הגבלתה. התובע היה במעצר ולאחר מכן שהה במעצר בית בתנאים מגבילים ואף היה במאסר ממש מאחורי סורג ובריח. אין לתאר חומרת המצב בו נלקח אדם ומושם מאחורי סורג ובריח ואף נשאר שם משך תקופה ממושכת על לא עוול בכפו. לתובע נפסק פיצוי בסך של 254,000 ₪. סכום זה כולל פיצוי בגין מלוא טענות התובע, לרבות בגין התקופה בה שהה במעצר (63 ימים), התקופה בה שהה במאסר (100 ימים) וכן בתקופה בה שהה במעצר בית למשך 3 חודשים.
לסיכום, התביעה מתקבלת.
התובע יוצג ע"י: עו"ד זאב וולף; עו"ד יהודה שושן; הנתבעים יוצגו ע"י : לא צוין
