בג"ץ מגבה את מדיניות המדינה ושב"ס להחמיר בתנאי כליאתם של עצורים מינהליים ופליליים ואסירים ביטחוניים בשל מצב החירום. המדיניות אינה שוללת מן הכלואים זכויות המוקנות להם, אלא אך מצמצמת את תנאיהם לרף מינימלי הנדרש על-פי דין. לפי הערכות מודיעיניות, יש הכרח בכך על-מנת לשמור על ביטחון הציבור
העותרות מבקשות מבג"ץ להוציא צווים על-תנאי העוסקים בתנאי כליאתם של עצורים מינהליים ופליליים ואסירים ביטחוניים הנתונים במשמורתו שירות בתי הסוהר, מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" ומצב החירום. כמו כן לנמק מדוע לא יוסרו המגבלות שהוטלו על האסירים הביטחוניים מכוח מצב החירום בבתי הסוהר עליו הוכרז ביום 7.10.2023. העותרים מתארים שורה של "צעדים קיצוניים" שננקטו, לכאורה, כלפי כלואים ביטחוניים, ואשר "הפוגעים בזכויות היסוד שלהם" והפכו את תנאי כליאתם ל"בלתי אנושיים", ב'חסותו' של מצב החירום השורר במדינה. העתירה כוללת שישה ראשים שונים: טענות בעניין אספקת המים לאגפים הביטחוניים במתקני הכליאה, טענות ביחס למניעת גישתם, לכאורה, של כלואים ביטחוניים לטיפולים רפואיים, טענות בעניין הגבלות שהוטלו, לכאורה, על מפגשי כלואים ביטחוניים עם עורכי-דין , טענות בקשר להגבלות נוספות שהוטלו על חיי היומיום בכלא, טענות ביחס למגבלות שונות שהוטלו ביחס לטובות הנאה שניתנו לכלואים טרם החל מצב החירום. עוד נטען כי המדיניות לא פורסמה לכלואים או לציבור כולו. העתירה מבוססת, בעיקרו של דבר, על ידיעות שפורסמו בעיתונות ועל תצהיריהם של נושאי תפקידים שונים בעותרות 2 ו-3 ועורכי-דין נוספים, על יסוד מידע שנמסר להם מכלואים ביטחוניים עימם נפגשו, על מידע שנמסר להם ממשפחות של כלואים ביטחוניים, וכן על "מידע שהתקבל מהעו"ד השונים לאחר שניסו לבקר בבתי הכלא".
לטענת העותרות, ההגבלות שהושתו לכאורה על הכלואים הביטחוניים, פוגעות שלא כדין בזכותם לכבוד ולבריאות כמו גם בזכות ההיוועצות.
המדינה טענה מנגד כי מיום פרוץ המלחמה הוחלט על צמצום רף פעילויות השגרה ביחס לכלל הכלואים, ובאשר לכלואים ביטחוניים, והוחלט לצמצם למינימום המתחייב על-פי הדין את תנועותיהם.
כב' השופט ח' כבוב פסק כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה. בפסיקת בג"ץ נקבע כי "בצד הרחבת תחום פריסתה של זכות העמידה נשמר הכלל שלפיו לא ייעתר בית-המשפט בדרך-כלל לעתירה ציבורית מקום שברקע העניין מצוי נפגע פרטי אשר אינו פונה לבית-המשפט בבקשת סעד על פגיעתו" (בג"ץ 651/03 בעניין האגודה לזכויות האזרח בישראל). ארגון המתיימר לייצג נפגעים ישירים עשוי לשמש עותר ראוי במקרים המתאימים, אולם, ברי כי הגשת עתירה על-ידי עותר ציבורי, מקום בו ישנם נפגעים פרטניים רבים, כאשר אף לא מובאת בעתירה כל עדות או טרוניה ישירה של עותר שכזה, עלולה לפגום בתשתית העובדתית שביסוד העתירה ולהקשות על הדיון בה (בג"ץ 1759/94 בעניין סרוזברג). עתירה שכזו אף עלולה לפגוע בהפרדת הרשויות, תוך 'גרירת' בג"ץ לביקורת מיותרת או תיאורטית של החלטותיהן של רשויות אחרות, כאשר אין זה ברור אם הנפגעים הקונקרטיים כלל מעוניינים בביקורת שכזו. בג"ץ לא ידון בעתירות הכורכות בתוכן עניינים שונים, המבוססים על מערכת עובדות שונה. גם אי-עמידה בנטל למצות הליכים, הכולל בתוכו את הנטל ליתן לרשות שהות מספקת לטובת בחינת הטענות וגיבוש מענה הולם לפנייה – עלול להוביל לתוצאות דומות, לרבות הטרדת בג"ץ שלא לצורך או הצבתו בפני עתירה המושתתת על תשתית עובדתית רעועה. זאת ועוד, במרבית המקרים, בג"ץ לא ידון בעתירה כאשר יש בנמצא סעד חלופי, באמצעות פניית העותר לערכאה משפטית אחרת, לה מוקנית סמכות עניינית מקבילה.
נוכח האמור, נקבע כי העתירה כוללת שישה ראשים שונים, המבוססים על מסכת עובדתית שונה. היא עוסקת בעניינם של מספר רב ובלתי-מסוים של כלואים ביטחוניים, על אף ייחודיותו של כל מקרה ומקרה. כמו כן, היא מתייחסת הן לאסירים ביטחוניים, והן לעצורים פליליים ומינהליים. אין זה מן הראוי להגיש את העתירה מבלי שצורפה לה כל עדות ישירה של כלוא ביטחוני המחזקת, במישור העובדתי, את טענותיהן, במיוחד כאשר יש אסירים שהגישו עתירות אסיר בחלק מהסוגיות שהועלו בעתירה דנן. בנוסף, העתירה לוקה בכשלים עובדתיים, ובג"ץ התבקש להתערב במדיניות אשר כלל אינה נהוגה על-ידי המדינה ולמעשה – ליתן צווים מיותרים המורים למדינה לבצע את אשר היא מצהירה כי היא ממילא מבצעת או להימנע מלבצע דברים שהיא מעולם לא ביצעה.
יתרה מזו, נקבע כי יש לדחות את העתירה גם לגופה. המדינה הצהירה כי על-פי המדיניות שקבעה הנציבה – אין מניעה גורפת של גישת כלואים לטיפולים רפואיים או למפגש עם עורכי-דין. העותרות הצביעו מצדן על מקרים אשר, לכאורה, אינם עולים בקנה אחד עם מדיניות זו. מחלוקת עובדתית זו קשורה למחלוקת משפטית שנתגלעה בין הצדדים ביחס לערכאה המתאימה לדון בתלונות אלו. העותרות סברו, כאמור, כי מאחר שהעתירה תוקפת מדיניות כוללת, ראוי כי זו תידון לפני בית המשפט הגבוה לצדק, בעוד שהמדינה סברה כי דינה להידחות מחמת סעד חלופי יעיל בדמות הגשת עתירת אסיר לפני בית המשפט המחוזי. אין כל טעם כי בג"ץ יוציא צו המורה למדינה לפעול בהתאם למדיניות לפיה מוצהר כי היא פועלת. בפני עותרים פרטניים פתוחה האפשרות להגיש עתירת אסיר פרטנית, שאינה כוללנית כעתירה דנא – הן בהיבט הטענות הן בהיבט הסעדים, המבוססת על עדויות וראיות ישירות, וזאת בכל מקום בו אלו סבורים כי המדינה פועלת בניגוד למדיניות המוצהרת. מדיניות הנציבה אינה שוללת מן הכלואים זכויות המוקנות להם, אלא אך מצמצמת את תנאיהם לרף מינימלי הנדרש על-פי דין, ודברים אלו מקבלים אך משנה תוקף נוכח צוק העיתים. חוות-הדעת המודיעינית, מבססת את החששות אשר הביעה המדינה המושתתות על הערכות מודיעיניות עדכניות שהתקבלו לאחר פרוץ המלחמה. מכאן עולה, כי יש הכרח במדיניות הכוללת שננקטה על-ידי הנציבה, וזאת על-מנת לשמור על ביטחון סגל שב"ס ועל ביטחון הציבור כולו. הצעדים האמורים אף מתחייבים לנוכח ההבדל הקיים בין אוכלוסיית הכלואים הכללית ובין אוכלוסיית הכלואים הביטחוניים, אשר לגבי האחרונים קיימת "חזקת מסוכנות", הדורשת התייחסות שונה. זאת ועוד, הוראות השעה פורסמו באתר האינטרנט של שב"ס, באופן ההולם את הוראת סעיף 80ב לפקודת בתי הסוהר.
לסיכום, העתירה נדחית.
העותרות יוצגו ע"י: עו"ד רעות שאער; עו"ד אן סוצ'יו; עו"ד עודד פלר; המשיבים יוצגו ע"י: עו"ד מוריה פרימן; עו"ד סיון דגן
