נדחתה טענתו של הנאמן בתיק בועז יונה, כי ליונה זכויות בבית הורי אשתו והן שייכות לקופת פשיטת הרגל. נקבע כי הנאמן לא הוכיח את טענותיו, וניסה "להשלימן" ע"י השערות ללא בסיס ראייתי ובהסתמך על 'תחושות' ועל נטיות הלב. הנאמן העמיד מצבור מסמכים לרוב וציפה כי בית המשפט יפריד את המוץ מהבר
במסגרת תפקידו כמנהל מיוחד מטעם הכונס הרשמי הגיש עו"ד מלכו המשמש כנאמן בהליכי פשיטת הרגל של מר בועז יונה, תביעה זו בה הוא עותר לקבל סעד הצהרתי לפיו הזכויות באגף המערבי של המבנה בכפר שמריהו, ולמצער מחציתן, היו ערב תחילת פשיטת הרגל זכויותיו הקנייניות של מר יונה ועל כן הן מוקנות לנאמן בפשיטת הרגל. לנתבעים אין כל קשר עסקי או אחר לעסקיו של חתנם שהיה מבעלי קבוצת החברות 'חפציבה' ושבגין עסקיו אלה "נכנס" הנאמן לעולמם של הנתבעים בהיותו בעל תפקיד בהליכי חדלות הפרעון של בועז יונה והחברות שהוא היה מבעליהן. הנאמן עתר לסעד של מתן חשבונות לגבי דמי השכירות שגבו הנתבעים בגין הנכס הנטען; לחלופין עתר בנאמן להשיב לו, כבעל תפקיד, את הכספים שמר יונה השקיע לטענתו, באגף המערבי של הנכס. רק בסיכומיו טען כי הזכות מבוססת בין השאר על חוק עשית עושר ולא במשפט.
לטענת הנאמן, ערב תחילת הליכי חדלות הפרעון שננקטו בעניין מר יונה, הוא היה הבעלים של מלוא הזכויות באגף המערבי של הנכס, ומאחר שמר יונה הוכרז פושט רגל הרי שכל זכויותיו ובענייננו הכוונה לזכויות הבעלות בנכס בכפר שמריהו, מוקנות לנאמן בפשיטת הרגל, ושייכות אפוא לקופת פשיטת הרגל.
הנתבעים טענו מנגד כי התביעה מופרכת וכי היא מבוססת על השערות וחשדות שונים של הנאמן וכי לא היה צריך להגישה. כן נטען כי התביעה נעדרת עילה, והנטען בכתב התביעה אינו מבסס את טענת המנהל המיוחד להשתכללות זכות בעלות של מר יונה במקרקעין. בכל מקרה זכות הבעלות הנטענת כמו גם הקנייתה למר יונה לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין ומשכך גם לא השתכללה לכדי עסקת מקרקעין.
כב' השופטת נ' נחליאלי חיאט פסקה כי יש לדחות את התביעה. לא עלה בידי הנאמן להוכיח את טענותיו באמצעות ראיות קבילות ובעלות משקל, ולא ניתן 'להשלימן' בהשערות ללא בסיס ראייתי ובהסתמך על 'תחושות' ועל נטיות הלב. אף בית המשפט של פשיטת הרגל סבר שאין בסיס לתביעה דנא. בית המשפט התייחס תחילה לקושי מהותי החולש על הראיות והוא היעדר עדותו הישירה של בועז יונה שלא זומן להעיד מטעם מי מהצדדים, הגם שלו מלוא הפתרונים, ורק הוא יכול לתת מענה ישיר לשאלות מרכזיות העולות בתיק דנא. על הנאמן היה הנטל לזמן את מר יונה כדי להוכיח את העובדות להן הוא טוען בכתב התביעה. מושכלות יסוד בדיני ראיות כי "המוציא מחברו – עליו הראיה". זאת ועוד, התייחסותה והסבריה הברורים של הנתבעת 1 אשר למקרקעין ולבנייה שם, בו נמצא הסבר מדויק אשר לבעלות הוריה בקרקע משנת 1936, אשר לירושה שקיבלו היא ואחותה, ואשר לבנייה בשנות התשעים והמקורות הכספיים לבנייה לרבות התייחסות לשדרוגים שמימנו בִּתה תמר ובעלה בועז יונה. חרף דברים ברורים אלה, שנאמרו ברחל בתך הקטנה החל מתחילת הפרשה ולאורך כל הדרך, וחרף העובדה שהנתבעים 'הזמינו' למעשה את בנאמן לעשות כל שניתן "להוכיח את התיאוריות המופרכות הנטענות על ידו", הסתפק הנאמן בהעמדת מצבור מסמכים לרוב לפני בית משפט, מסמכים שנתפסו על ידו ועל ידי מי מטעמו, במהלך עבודתו כבעל תפקיד, ונראה כי הוא מצפה שבית משפט יקבל את המסמכים הללו ויסיק מהם את המסקנות שהנאמן סבור שיש להסיק לפי ההסברים שהוא ועדיו נתנו, ועוד הוא מצפה כי בית משפט יקבע כממצאים עובדתיים את השערותיו ואת "התיאוריות" שלו.
יתרה מזו, נקבע כי הנתבעים אינם בעלי דין בהליכי חדלות, ואין להם כל קשר לקריסה ולהליכי חדלות הפרעון של חברות חפציבה, אלא הנאמן מבקש באמצעותם לממש רכוש שהוא שלהם, כטענתם, לטובת קופת הנשייה. ואולם כדי שכך יוכרע, עליו להרים את הנטל הכבד ולהוכיח את טענותיו, ואין די בהצפת בית משפט במסמכים אקראיים. בית המשפט העיר כי אולי סבר הנאמן, כי בהיותו בעל תפקיד יתקבלו טענותיו וחשדותיו ללא צורך לחלוף על פני משוכת דיני הראיות בתביעה האזרחית שהגיש. ואולם גם אם לבעל התפקיד 'חשדות' הרי לא רק שעליו לבדוק אותן עליו גם להוכיח בדרך המשפטית המקובלת כי החשדות מהוות בסיס לקבלת סעד. סדרי הדין והראיות חלים גם על בעלי תפקיד מטעם בית המשפט, והם אינם נהנים מזכויות יֶתֶר דיוניות או ראייתיות. אין לשכוח שמדובר בבית בכפר שמריהו שנבנה על מקרקעין שמאז ילדותה של הנתבעת 1 מצויים בבעלות משפחתה במיקום יוקרתי בו התגוררה משכבר, ואין לשכוח גם שהיא צד חיצוני להליכי פשיטת הרגל, וכי על המקרקעין הללו הוקם המבנה בשנות ה-90 של המאה הקודמת, שנים בהן אין מחלוקת כי מר יונה לא היה בהליכי חדלות פירעון. זאת ועוד, הטענות שטען הנאמן לאורך ההליך הן בעלות גוון של מירמה, תחבולה ושל הסתרה של פעולות של מר יונה, ומ'הסיפור' שמספר הנאמן עולה לכאורה כי מיוחס לנתבעים שיתוף פעולה מרמתי עם פושט הרגל. ואולם טענות המרמזות למירמה מצריכות רמת הוכחה מוגברת, ולא די להניח הררי מסמכים לפני בית המשפט כדי שהוא יפריד את המוץ מהבר. בודאי שאין להניח לפני בית משפט ארגזי ניירת ולהזמין את בית משפט להסיק מסקנות בעצמו ללא שגורם מוסמך בין שהוא עורך המסמכים, בין מי שהמסמכים שייכים לו ויוכל להסביר ממקור ראשון, הסבר ולא השערה, את תכנם ועל מה הם מעידים, ברור שלא ניתן להסתפק בנסיבות הנטענות כאן בהשערות בעלמא. לא רק שהתובע לא עמד בנטל חובת ההוכחה המוגברת, אלא שאף לא הצליח להביא ראיות שיש בהן להטות את מאזן ההסתברות, כאשר המינימום שהיה מצופה ממנו הוא לזמן את מר יונה. מחדל הנאמן מתעצם שעה שהסעד העיקרי בתביעה הוא בקשתו "להוציא" מהנתבעים נכס הרשום על שמם, נכס שהוקם על הקרקע שבה התגוררה הנתבעת 1 למן ילדותה, בטענה שנכס זה שייך למעשה למר יונה.
זאת ועוד, נקבע כי הנאמן טוען כי הראה שבועז יונה ביצע תשלומים בעד בניית הבית בסכום של כ-2,8 מיליון ₪, ומשלא הוכח שהנתבעים השיבו לו סכום זה בפועל, הרי שקמה לקופת הנשייה הזכות לקבלת הכספים ששילם. נקבע כי הנאמן הרחיק לכת במסקנותיו ולא הוכיח את התשלומים הנטענים וודאי שלא בסדר הגודל הנטען. לנוכח טענתו הדחוקה לקיומו של הסכם קומבינציה, הרי שגם אם הי מוכיח שמלוא הסכומים הנטענים על ידו אכן שולמו לנתבעים, בין אם לצורך בניית הנכס ובין סיבה אחרת עדיין לא היה בטענותיו כדי להצביע על זכות שבדין להוצאת סכום זה מידי הנתבעים ולהעבירו לקופת פשיטת הרגל. בהעדר כל עילה במצאי העילות של הנאמן שתבסס את סעד ההשבה, מצא הוא לטעון לקיומה של עילה של עשיית עושר ולא במשפט. הנאמן לא הוכיח כי 'הזוכה', הם הנתבעים חותניו של מר יונה, 'התעשרו שלא כדין' מקבלת כספים ממר יונה, כספים ששיעורם עודנו לוט בערפל, ובהעדר יסוד מהותי לעילת עשית העושר ממילא נשמט הבסיס לקיומה. גם לא הוכח כי הכספים הנטענים הועברו לנתבעים תוך הפרת הוראת דין כלשהי. יתרה מכך, סביר שבקרב בני משפחה תהיה עזרה כספית ללא ציפייה לקבל בחזרה את הכסף, ובעניין דנן הראייה היא שמאז סיום הבנייה בשנת 1999, וככל שמר יונה אכן נתן להם כסף, לא נטענה מצידו כל טענה להשבה כלפי הנתבעים.
מעבר לכך שלא קמה כל זכות להשבה לקופת פשיטת הרגל, ממילא לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר נתון בית משפט שיקול דעת לפטור את "הזוכה" מהשבה "אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".
בנוסף לאמור, נקבע כי הנאמן טען כי מר יונה "ניסה להעלים חלק מכספיו בבית בכפר שמריהו" ולשם כך התקשר עם הורי אשתו, הנתבעים, בעסקת קומבינציה. הטענה לקיומו של הסכם קומבינציה היא טענה תמוהה ואף ספקולטיבית, וממשיכה את הנתיב שבו החליט התובע ללכת בתובענה זו, דרך שכל כולה הנחת כמות רבה מאוד של מסמכים, וציפייה מבית המשפט שיסיק את המסקנות. 'רעיון' הקומבינציה עלה בדרך ספקולטיבית כאחד מהנסיונות למצוא דרך כלשהי לקשור את זכויות הבעלות בנכס למר יונה, ובכך לנסות ולהעשיר את קופת הכינוס. בכך לא הסתפק הנאמן והמשיך וטען כי הסכם הקומבינציה מוסתר אצל הנתבעים או שהושמד. כל אלה טענות חסרות כל בסיס ובהעדר ידיעה ממשית לקיומו של הסכם קומבינציה כנטען, ראוי היה שלא להביא דברים אלה. בבליל המסמכים הרב שהוגשו כראיות הנאמן לא נמצא איזה שהוא מסמך המעיד באופן ברור, גם לא קלוש, על קיומה של עסקה או על קיומו של הסכם בין הנתבעים למר יונה. כל שיש הוא ספקולציה של הנאמן מחד ומאידך גרסת הנתבעים בעניין הסכמה למתן אפשרות לבתם ולמשפחתה להשתמש באגף המערבי לשימוש לא בלעדי, אך לא הוכח קיומו של הסכם או כי נעשתה עסקה בין הצדדים או כי יש הסכם קומבינציה בין הנתבעים ומר יונה. בית המשפט קבע כי מדובר בזוג מבוגר, נורמטיבי, שנקלע שלא בטובתו ולא מרצונו לסיטואציה קשה. מדובר בזוג ההורים שניסו לסייע, בגבולות המותר, לבתם ולמשפחתה. בית המשפט התרשם כי הם מבוהלים, וכי בשלב הזה של חייהם הבוגרים, הם מבקשים להגן על כל שבנו משך חייהם הנורמטיביים בודאי כשאין להם כל קשר עסקי או אחר עם חברות חפציבה הקורסות. לאור האמור, נמצא לדחות את התביעה על כל ראשיה, את התביעה לסעד ההצהרתי לפיו מר יונה היה בעת תחילת פשיטת הרגל בעל הזכויות הקנייניות באגף המערבי וממילא לא נמצא כי יש להעתר לסעד של רישום הזכויות על שם הנאמן בלשכת רישום המקרקעין וגם לא לסעד החלופי של רישום הערת איסור דיספוזיציה על הנכס. כן נדחתה תביעת ההשבה. הנאמן לא עמד בנטל ההוכחה הרובץ לפתחו, ומשכך התביעה נדחית.
הנאמן ישא בהוצאות הנתבעים בסך של 40,000 ₪.
לסיכום, התביעה נדחית.
התובע יוצג ע"י: עו"ד מיכאל ראבילו; עו"ד הילה דניאל; עו"ד אופק ברוך; עו"ד א.ש.שמרון; עו"ד י. מלכו
הנתבעים יוצגו ע"י: עו"ד בעז בן צור; עו"ד רון סמוראי; עו"ד איתמר מצרי
