התקבלה טענת אישה בת 85, גרושתו של טייס שהלך לעולמו, שיש לשלם לה קצבת שארים. נקבע כי הצבא פעל בטעות באופן אקטיבי ובמשך 36 שנים העביר לה גמלה שלא כדין. המצג שהציג הצבא, יצר אצלה הסתמכות מוחלטת בתום לב ואמונה כי עתידה הכלכלי מובטח, משכך, הפתרון הראוי הוא בתשלום קצבת שארים
עסקינן בערעור על החלטת ועדת הערעור לפי חוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גמלאות). השאלה הטעונה הכרעה בערעור היא בעיקרה האם בנסיבות המיוחדות של העניין, דחיית הערעור על קביעת הממונה כי המערערת אינה זכאית לתשלום קצבת שארים על- ידי ועדת הערעור, מהווה "פתרון שונה ומיוחד" שהוא מאוזן וראוי ומיישם נכונה את קשת הסעדים הקיימים בדין מכוח דוקטרינת הבטלות היחסית ופסיקת פיצויים לאזרח. זאת, במצב דברים שבו פעלה הרשות בניגוד לחוק. בנוסף יש להכריע בשאלה האם מדובר במקרה חריג המצדיק את התערבות בית המשפט בהחלטת הועדה. המערערת היא אישה המתקרבת לגיל 85 ולוקה בעיוורון. המערערת הייתה נשואה בין השנים 1959- 1984 לטייס הקרב אל"מ אלמוני ז"ל, עד לגירושיהם בשנת 1984. המנוח נפטר בתחילת שנת 2020. במסגרת הסכם הגירושין בשנת 1984, נקבע כי הבעל ישלם למערערת את מלוא תשלומי הגמלה להם זכאי הבעל והמשתלמים מידי חודש מאת משרד הביטחון. במקרה של פטירת הבעל, האישה תמשיך לקבל את תשלומי הגמלה, וככל שלא תהיה אפשרות לעשות כן, לא יחול החיוב לסכומים אלה או אחרים על עזבונו של הבעל או יורשיו. עד לפטירת המנוח, במשך 36 שנים מדי חודש בחודשו העביר משרד הביטחון את מלוא תשלומי הגמלה ישירות לחשבון הבנק של המערערת. הממונה דחה את בקשתה לקבלת קצבת שארים בנימוק שהמערערת אינה עומדת בתנאים הקבועים בחוק לעניין רישום פסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני לצורך קבלת הקצבה, ובאשר פסק הדין לאישור הסכם הגירושין שלה ושל המנוח אינו עומד בדרישות הדין. ועדת הערעור קבעה כי הצבא שילם למערערת גמלה שלא כדין במשך 36 שנים. עם זאת קבעה ועדת הערעור כי נכון וראוי להגיע לפתרון שונה ומיוחד, שכן המערערת פעלה בתום לב ושינתה את מצבה לרעה בעקבות הסתמכותה במשך שנים רבות על פעולות הרשות.
לטענת המערערת, יש לקבוע כי על הצבא לשלם לה את קצבת השארים, כאמור בהסכם הגירושין. זאת, על רקע הטעות ארוכת השנים שביצע, תוך פגיעה אנושה באינטרס ההסתמכות שלה. תשלום קצבת השארים למערערת הוא הפתרון הצודק והראוי בנסיבות העניין, וזאת במיוחד על רקע העובדה שמדובר באישה קשישה, חולה וסיעודית, שאלו הכספים שנועדו לאפשר לה חיים בכבוד.
הצבא טען מנגד כי גם אם נעשתה טעות ושולמה למערערת את מלוא גמלתו של המנוח ישירות לחשבון הבנק שלה, הרי שגם אם נוצר מצג שווא, הוא נוצר ביחס לגמלה בלבד (עד למותו של המנוח), ולא ביחס לקצבת השארים, אשר לגביה לא נוצר המצג הלכאורי.
כב' השופטת ה' עובדיה פסקה כי יש לקבל את הערעור. בנסיבות המיוחדות של העניין התערבותו של בית המשפט נדרשת עקב השגגה שנפלה במסקנתה הסופית של ועדת הערעור, שתוצאתה קיפוח חמור של המערערת. ועדת הערעור הגיע למסקנתה כי אין לחייב את הממונה על תשלום הגמלאות לשלם למערערת קצבת שארים ובכך להמשיך ולפעול בניגוד לחוק, זאת בשים לב לשיקולים אלה: מתן משקל נכבד לתוצאה הבלתי חוקית של פועלו של הצבא לאורך השנים, המערערת לא הניחה כל תשתית עובדתית לקביעה כי קופת הציבור לא תינזק, לא ניתן לממש את מלוא ההסכם שכן על-פי החוק ניתן לשלם עד 50% מגובה השיעור המשותף כהגדרתו בחוק, והחוק אינו מתיר בנסיבות העניין לשלם קצבה למערערת. עם זאת נמצא על-ידי ועדת הערעור כי בנסיבות העניין יש לנקוט "בפתרון שונה ומיוחד", בהסתמך על כך שהמערערת התנהלה בתום לב והסתמכה במשך שנים רבות על התנהגותה של הרשות, המערערת שינתה את מצבה לרעה על יסוד התנהגותה של הרשות, ומדובר בזכויות הרות גורל וחשיבות, הנוגעות לזקנה ולענייני פנסיה. הצבא נאות שלא לגבות מהמערערת את הסכומים שהועברו אליה בניגוד לחוק עד לפטירת המנוח, גבייה אשר יכולה הייתה להתבסס לשיטת הועדה על טענה לעשיית עושר ולא במשפט, לפחות לגבי תקופה של שבע שנים שלא חלה עליה התיישנות. פתרון זה הוא מאוזן וראוי ועולה בקנה אחד עם שתי האפשרויות שנקבעו בפסיקה ובספרות המשפטית, פיצויים ולחלופין בטלות יחסית. הודגש כי תשלום גמלה במשך 36 שנים באופן הנוגד את החוק, הן באשר להעברת הגמלה והן באשר לסכום הגמלה שהועבר, עולה כדי סכומי כסף גבוהים מאוד, ולא ניתן להתעלם מהעובדה שמדובר בכספי ציבור. זאת ועוד, נקבע כי הפתרון "השונה והמיוחד" שמצאה ועדת הערעור בנסיבות העניין לאמץ, הוא אי גביית הסכומים ששולמו עד מועד פטירת המנוח, כפיצוי למערערת, וכן הפעלת תורת הבטלות היחסית ממועד הפטירה ואילך. זאת תוך אבחנה בין התקופה הראשונה עד פטירת המנוח לבין התקופה השנייה ממועד פטירתו, שלגביה הוחלט לא לשלם למערערת קצבת שארים. בגדרי הפתרון "השונה והמיוחד" נלקחה בחשבון מלוא התקופה בה בוצע התשלום בטעות, ולרבות השנים לגביהן חלה תקופת ההתיישנות.
לאור האמור, נקבע כי צדקה ועדת הערעור במסקנה אליה הגיעה כי ככלל אמנם אל לה לרשות להמשיך ולפעול בניגוד לחוק, אולם בנסיבות החריגות ביותר של העניין יש לנקוט "בפתרון שונה ומיוחד" ביחס למערערת, זאת על יסוד תורת הבטלות היחסית או על דרך של תשלום פיצויים או מעין פיצויים, תוך יישום ההלכה הנוהגת ביחס לטעות הרשות ביחסיה עם האזרח. ביחס להסתמכות המערערת על הצבא בתום לב, נקבע כי התנהגות הצבא וטעותו יצרו את הסתמכות המערערת. התנהלותו חזרה על עצמה מאות פעמים, במשך עשרות שנים, עת מדי חודש בחודשו ובמשך 36 שנים העביר למערערת את גמלת המנוח, אף במשך השנים שלאחר שנת 2014, מועד חקיקת החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני ותיקונו של חוק הגמלאות, באופן שיצר אצלה הסתמכות מוחלטת בתום לב ואמונה כי עתידה הכלכלי מובטח. הסתמכות המערערת על טעותו והמצג שיצר כלפיה נובעת מעצם ההעברה האקטיבית החוזרת ונשנית של הגמלה, בשילוב עם מחדל הצבא עליו עמדה ועדת הערעור בהמלצתה בסיום ההחלטה, כי ראוי בשעה שחל שינוי בחוק המשפיע על זכויות של גמלאים ושארים, שמטיל על הגמלאים חובה מוגבלת בזמן לנקוט פעולה אקטיבית שתיטיב את מצבם, שהממונה על הגמלאות יביא את הדבר לידיעתם כדי שיפעלו בנדון ולא יכשלו ויגיעו למצבים שאינם עוד בני תיקון. כן הודגש כי האמצעים הטכנולוגיים הקיימים כיום מקלים על מתן הודעה ועל תיעודה, וכי ראוי שהצבא יוודא שהמנגנון הקיים אצלו כיום מאפשר זיהוי של מקרים חריגים, כמו המקרה הנדון, בהם מועברת הגמלה בניגוד לדין, למניעת הישנות מקרים כגון זה. לו פעל הממונה על הגמלאות ליידע את המערערת כי אי רישום פסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני בהתאם להוראות החוק לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו יוביל לשלילת זכותה לקבלת גמלתו של המנוח ולשלילת זכותה לקבלת קצבת שארים הייתה המערערת פועלת מול המנוח שנפטר בשנת 2020 עוד בימי חייו ומול הצבא לרישום פסק דין כנדרש בחוק הגמלאות.
זאת ועוד, נקבע כי ועדת הערעור שגתה, ומכאן הגיעה הועדה לפתרון אותו העריכה כ"מאוזן וראוי" "שונה ומיוחד" בעניינה של המערערת, תוך הפעלת דוקטרינת הבטלות היחסית, אך באופן שגוי ומקפח, שתוצאתו הקביעה כי אין לחייב את הצבא לשלם קצבת שארים למערערת. אלמלא היה הממונה על הגמלאות מעביר את גמלת המנוח למערערת היה המנוח מקבל את הגמלה לה היה זכאי בגין תקופת שירותו בעצמו. כך או כך הייתה הגמלה משולמת. על חשיבות קצבאות הפנסיה כחלק מהביטחון הסוציאלי והאישי עמד בית המשפט העליון בע"מ 4860/16 בעניין פלונית. וכך נקבע שם: "קצבאות הפנסיה הן כנודע אחד מן המרכיבים החשובים ביצירה אפקטיבית של ביטחון סוציאלי אישי וחברתי. הזכויות הפנסיוניות משמשות לרוב הבריות מקור עיקרי לפרנסה לעת זקנה, ומיועדות להעניק לאדם "גב כלכלי" ורמת חיים נאותה, בשנים שבהן כושר השתכרותו הולך ופוחת.... עסקינן ב"ציפור הנפש" של האדם הקשיש, לא כל שכן בעידן של התארכות תוחלת החיים בסייעתא דשמיא. היעדר איזון ראוי בחלוקת זכויות הפנסיה בין בני זוג שנפרדו, עלול להביא את הצדדים או מי מהם לקשיים כלכליים משמעותיים, ובמקרים קיצוניים אף לעוני של ממש". פגיעה כזו ב"ציפור הנפש", וודאי לא הייתה נעשית על-ידי הממונה על הגמלאות לטיס לשעבר שבע הקרבות. אף מעבר לסוגיית ההתיישנות, לא עולה בידי הצבא להוכיח התעשרות כמובנה בדין על חשבונו, בשים לב לתמונה הכוללת הנוגעת לכלל התא המשפחתי שבעבר ולזכויות הסוציאלית של המנוח. טוב עשה משהודיע כי אין בכוונתו לנקוט בצעדים לגביית גמלת המנוח מן המערערת. שבאיזון הזכויות בין הצדדים, בשים לב לנסיבות המיוחדות ביותר של העניין, תוצאת האיזון שנעשה על-ידי הועדה לשיטתה, ואמנם מתוך כוונה לחוס על המערערת, על-ידי שימור המצב הקיים, בבחינת לא השבה של סכומי עתק לשיטת הועדה על-ידי המערערת ולא חיוב של הצבא בתשלום, גרמה לתוצאה קשה ומקפחת כלפי המערערת.
יתרה מזו, נקבע כי נכונה אמנם קביעת ועדת הערעור, כי במצב הדברים הנוכחי אין המערערת זכאית לקצבה. אלא שאלמלא פעל הצבא בטעות כפי שפעל, באופן אקטיבי בהעברת הגמלה, לפני ואחרי חקיקת החוק, ובמחדלו ביידוע המערערת על הסיכון שלא לומר הסכנה הניצבת בפניה, היו בני הזוג לשעבר נערכים להבטחת זכויות המערערת לעת זקנתה ביום סגריר שלא איחר להגיע, במציאת פתרונות מתאימים, כעולה מכוונתם בהסכם הגירושין. יש להניח כי היו רושמים פסק דין כמצוות החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני ובהתאם להוראותיו, ונערכים לקראת השינויים שחולל במציאת פתרונות מתאימים. בשל הסתמכות המערערת על פועלו ועל מחדלו של הצבא בתום לב, שינוי מצבה של המערערת לרעה על יסוד ההסתמכות. החלת "הפתרון השונה והמיוחד" תוך איזון ראוי בין האינטרס הציבורי ועקרון חוקיות המנהל לבין עניינה של המערערת, והשימוש בעקרון הבטלות היחסית למציאת פתרון ייחודי למערערת הוא בתשלום קצבת שארים למערערת. זאת כאילו נרשם פסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני העומד בדרישות סעיף 47א(א) לחוק הגמלאות בשיעור המקסימלי המותר להעברה לפי נתוני בני הזוג לשעבר ביחס לתקופה המשותפת, ונרשמה הערה על כך לפי סעיף 47ב לחוק הגמלאות. ככל שלא בוצעו ניכויים מהגמלה כחלק מ"הביטוח הפנסיוני של המערערת" ניתן לנכותם לשיעורין מהקצבה שתשולם למערערת, אם לא נוכו מהגמלאי המנוח. בד בבד המערערת תחתום על התחייבות לשיפוי אם הצבא יחויב לשלם לאדם אחר קצבה זו.
הערעור מתקבל, המשיב יישא בהוצאות המערערת בערכאה זו בסך 10,000 ₪.
המערערת יוצגה ע"י: עו"ד שוקי רגב ; המשיב יוצג ע"י: עו"ד תמר שריאל
