בית המשפט המחוזי דחה את עמדת המדינה וקבע כי יש להכיר בגיורים שנערכו בבתי דין פרטיים בארץ לצורך קבלת מעמד מכח חוק השבות. נקבע כי יש לאפשר מסגרות גיור מגוונות בישראל, התואמות זרמים שונים ביהדות והשקפות דתיות מגוונות. בתי הדין כאמור, עומדים במבחנים שקבע בית המשפט העליון להכרה בגיור לצורך קבלת מעמד מכוח חוק השבות
העותרות בשתי העתירות הנדונות התגיירו בבית דין פרטי אורתודוכסי לגיור הנמנה עם רשת "גיור כהלכה – בית דין ציוני דתי לגיור". השאלה העומדת להכרעה היא אם לנוכח פסיקת בית המשפט העליון בעניין פרשנות המונח "שנתגייר" בסעיף 4ב בחוק השבות, יש להכיר בגיור של העותרות לשם קבלת מעמד עולה מכוח חוק השבות. בקשתן לקבלת מעמד מכוח חוק השבות לא התקבלה. הנימוק לכך היה כי טרם נקבעו אמות מידה ותבחינים להגדרת "קהילה יהודית מוכרת בישראל" לעניין גיור על-פי חוק השבות.
לטענת העותרות, מדיניות משרד הפנים אשר נמנע מהכרה בגיורים פרטיים לוקה בחוסר סבירות קיצונית. החלטת משרד הפנים להימנע מבחינת בקשותיהן לגופן עומדת בניגוד להלכת רגצ'ובה (בג"ץ 7625/06), אשר על-פיה לשם הקניית מעמד מכוח חוק השבות, יש להכיר גם בגיור פרטי שנעשה בקהילה מוכרת בישראל. בפסק דין זה אף נקבע כי לא ניתן לקבל את העמדה שלפיה, על הגיור להיעשות באמצעות מערך הגיור הממלכתי, שאליו הופנו שתי העותרות. הלכת רגצ'ובה אף הורחבה לאחרונה בפסק הדין בעניין דהן (בג"ץ 11013/05), אשר בו נקבע כי לעניין מעמד מכוח חוק השבות, יש להכיר גם ביהדותו של מי שבמהלך שהותו בישראל עבר בישראל גיור במסגרת קהילה מוכרת הנמנית עם הזרם הרפורמי או הזרם הקונסרבטיבי.
לעמדת משרד הפנים, אמנם נקבע בעניין רגצ'ובה כי מי ששהה בישראל כדין ועבר הליך גיור בישראל בבית דין אורתודוכסי פרטי, שלא במסגרת מערך הגיור הממלכתי, עשוי להיות זכאי לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות. עם זאת, גם התקבלה עמדת המדינה כי נדרש פיקוח על ההכרה בהליך הגיור הפרטי ולכן אין מקום לקבל את עמדת העותרות, שמשמעותה היא כי ניתן יהיה להכיר בכל גיור פרטי, ללא בחינת שאלת ההשתייכות לקהילה יהודית מסוימת ומוכרת.
כב' השופטת ת' בר-אשר פסקה כי סעיף 1 בחוק השבות קובע כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה". על-פי סעיף 4ב "יהודי" לעניין חוק השבות הוא "מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". המחוקק לא הגדיר את המונח "שנתגייר", וכך נמצא כי מונח זה עמד במרכזן של עתירות רבות שנדונו בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. בשני פסקי הדין שניתנו בהרכב מורחב של אחד-עשר שופטים ב'פרשת טושביים' (בג"ץ 2597/99 טושביים א', ובג"ץ 2597/99 טושביים ב'), נקבע כי: "על דרך העיקרון... חוק השבות חל על מי שאינו יהודי, שבא לישראל ותוך כדי שהייתו בה כדין עבר תהליך גיור (בישראל או מחוצה לה)" (עניין טושביים א'). במסגרת עניין טושביים ב' נדונה השאלה אם יש להכיר בגיור העותרים, אשר שהו בישראל כדין, החלו הליך גיור בישראל ולמדו לקראתו בישראל במשך כשנה, אך את תהליך הגיור עברו מחוץ לישראל בבתי דין של הקהילה הרפורמית ושל הקהילה הקונסרבטיבית ומיד לאחר השלמת הגיור שבו לישראל. חלק זה של העתירה התקבל בדעת רוב (שבעה שופטים) ונקבע כי יש להכיר בגיור שנערך בנסיבות כאמור מחוץ לישראל ובלבד שהגיור נערך ב"קהילה יהודית מוכרת". וכך הוסברה משמעותו של צירוף זה: "באומרנו 'קהילה יהודית מוכרת' כוונתנו, ככלל, לקהילה מבוססת ופעילה בעלת זהות יהודית משותפת וידועה, שלה מסגרות קבועות של ניהול קהילתי, ואשר משתייכת לאחד הזרמים המוכרים באוכלוסייה היהודית העולמית". עם זאת נקבע, כי חרף ההכרה בגיור כאמור, יש להבטיח שהליך הגיור שנעשה מחוץ לישראל לא ינוצל לרעה. בעניין טושביים ב', הדגיש בית המשפט כי פסק הדין עוסק רק בגיור שנעשה מחוץ לישראל, ונקבע כי: "ראשית, בכל הנוגע לחוק השבות, גיור בין בישראל ובין מחוצה לה – אינו עניין פרטי בלבד. יש לו היבט ציבורי (...). יש מקום אפוא לפיקוח ציבורי על הגיור בישראל לצורך חוק השבות". לפיכך, קבע בית המשפט כי יש להסדיר זאת בחקיקה של הכנסת. בעניין רגצ'ובה, שאף הוא נדון לפני הרכב מורחב של תשעה שופטים, הוחלה, הלכה למעשה, הלכת טושביים גם על גיור שנעשה בישראל ובלבד שנעשה במסגרת "קהילה יהודית מוכרת". בהתאם לכך נקבע כי גיור שנעשה בבית דין פרטי אורתודוכסי-חרדי לגיור יוכר לעניין מעמד מכוח חוק השבות. עוד נקבע שם כי: " ..המושג גיור שבו איננו מתייחס לפעולה פרטית-דתית גרידא... גיור בהקשרו של חוק השבות הוא פעולה ציבורית-אזרחית", אולם חרף הצורך בפיקוח מסוים, נדחתה עמדת המדינה כי על הגיור הנעשה בישראל להיעשות רק במסגרת מערך הגיור הממלכתי. זאת מן הטעם שמערך הגיור הממלכתי הוקם מכוח החלטת הממשלה, אשר אינה מוסמכת לקבוע מכוח סמכותה הכללית (השיורית), כי רק גיור הנערך במסגרת מערך זה יוכר על-פי חוק השבות, אלא הדבר מחייב הסדרה בחקיקה ראשית.
בנוסף על האמור, נקבע בעניין טושביים כי על המונח "שנתגייר" בחוק השבות יש להחיל את המבחן שנקבע לעניין הכרה בגיור שנעשה מחוץ לישראל, כך שאותו מבחן יחול בין אם הגיור נעשה מחוץ לישראל ובין אם נעשה בישראל. אחת ההנמקות לקביעה זו הייתה חשיבותה של זכות השוויון והצורך להימנע מהפליה בין מי שהתגייר בישראל לבין מי שהתגייר מחוץ לישראל. עוד נאמר כי: "הדרישה כי הגיור ייערך בקהילה יהודית מוכרת יש בה כדי להפיג במידה ניכרת את החשש מפני ניצול לרעה". לאחרונה, לפני כשנה וחצי, ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין בעניין דהן, שאף הוא נדון לפני הרכב מורחב של תשעה שופטים. שם נקבע כי בהתאם להלכת רגצ'ובה ולמבחן "הקהילה היהודית המוכרת", יש לקבוע כי יש להכיר בגיורי העותרים לעניין חוק השבות. מסקנה זו נומקה בכך ש"הקהילות הלא-אורתודוכסיות שבהן התגיירו העותרים... הן קהילות מבוססות בישראל, והן בעלות זהות יהודית משותפת וידועה ומסגרות קבועות של ניהול קהילתי. הליך הגיור בהן נעשה על ידי גוף דתי שהוסמך לכך בקהילה שאותה הוא משרת, בהתאם לאמות-מידה קבועות, ולאחר שקדם לו הליך הכנה ולמידה משמעותי (...). קהילות אלו, כפי שכבר נפסק, הן 'חלק מהזרמים המרכזיים של היהדות בעולם'...". וכן:"...וכל עוד לא קבע המחוקק אחרת, אין כל טעם מבורר שלא להכיר כיהודים לעניין חוק השבות במי שהתגיירו, כמו העותרים, בקהילות הלא-אורתודוכסיות הללו בישראל". כל שמונת השופטים הנוספים ראו לנכון להדגיש את העובדה שפסק הדין ניתן לאחר שהמחוקק נמנע מהסדרת נושא הגיור בחקיקה וכי תוצאת פסק הדין בעניין דהן אינה אלא יישום של הלכת רגצ'ובה.
מהלכה למעשה, נקבע כי טרם הוכרעו עתירות שבהן התבקש יישום הלכת רגצ'ובה על גיור שנערך בבית דין פרטי אורתודוכסי לגיור בישראל, שאינו נמנה עם מערך הגיור הממלכתי. משרד הפנים, נכון להיום, מכיר רק בשני בתי דין אורתודוכסיים פרטיים לגיור, שאינם נמנים עם מערך הגיור הממלכתי, כבתי דין העונים על הגדרת "קהילה יהודית מוכרת" לעניין גיור אורתודוכסי לפי חוק השבות. אלו הם רק שני בתי הדין הפרטיים אשר קיבלו "הכשר בג"ץ" בפסק הדין בעניין רגצ'ובה (בית הדין של הרב פרנק במאה שערים בירושלים ובית הדין של הרב קרליץ בבני ברק), ששניהם בתי דין פרטיים אורתודוכסים-חרדים. זאת בשונה מבתי דין אורתודוכסים פרטיים אחרים, אשר לגביהם טרם נקבע בפסק דין כי הם עונים על ההגדרה האמורה. המחלוקת היא האם כטענת העותרות, ניתן כבר עתה ליישם על נסיבותיהן את הלכת רגצ'ובה כפי שהיא, או שמא, כטענת משרד הפנים, נדרשת קביעת אמות מידה ותבחינים לשם יישומה. קשה לחלוק על עמדת משרד הפנים שלפיה מן הראוי שייקבעו אמות מידה ותבחינים לשם יישום שוויוני של הלכת רגצ'ובה. עם זאת, חרף חשיבותם של אותם תבחינים כתובים, אשר יאפשרו קבלת החלטות תוך הקפדה על השוויון בין המתגיירים בישראל ומניעת הפליה ביניהם, אין בהיעדרם או בכך שטרם נקבעו, כדי למנוע ממשרד הפנים להחליט בהתאם למבחן שנקבע בעניין רגצ'ובה. דומה כי היעדר הסדרת נושא הגיור לפי חוק השבות בחקיקה או אי קביעת נהלים ותבחינים ליישום הפסיקה, אינם יכולים להצדיק היעדר הכרעה בעניינו של הפרט הנפגע אישית מהיעדר הכרעה בעניין, זאת אף אם יש ממש בטענת משרד הפנים, כי בשל השוני במבנה הקהילתי המוכר מגיורים שנערכו מחוץ לישראל, לעומת הגופים הדתיים המגיירים בישראל, ישנו קושי ממשי ביישום מבחן "הקהילה המוכרת" על הגיור שנעשה בישראל.
יתרה מזו, נקבע כי עצם מבחן "הקהילה היהודית המוכרת" קשה ליישום, בעוד שדומה כי בכוונת מכוון נמנע בית המשפט מקביעת אמות מידה ליישומו. מעטות מאד, אם בכלל, הקהילות בישראל שבהן יש מסגרת קהילתית החורגת מהשתייכות לבית כנסת. הקושי העיקרי נובע מאופיים של המוסדות המגיירים בישראל, אשר אינם משתייכים למסגרות קהילתיות (כפי שאולי נעשה בקהילות מחוץ לישראל), אלא הגיור בישראל נעשה באמצעות בתי דין לגיור, בין במסגרת מערך הגיור הממלכתי ובין במסגרת בתי דין פרטיים לגיור. עם זאת, נקבע כי למרות הקשיים ביישום מבחן "הקהילה היהודית המוכרת בישראל" וחרף הצורך בקביעת אמות מידה ותבחינים לשם יישומו של מבחן זה, בפועל ניתן ליישם מבחן זה כבר עתה. כשם שבעניין דהן יושם מבחן זה על מסגרות גיור קהילתיות הנמנות עם הזרם הקונסרבטיבי ועם הזרם הרפורמי, לא נראה כי ישנה מניעה ליישמו גם על בתי דין פרטיים אורתודוכסיים אחרים לגיור. בכך אף תתאפשרנה מסגרות גיור מגוונות בישראל, התואמות זרמים שונים ביהדות והשקפות דתיות מגוונות. בית המשפט הוסיף, למעלה מהדרוש, כי נראה שיש לתת את הדעת לכך שעצם אפשרות זו אינה נקייה מספקות מבחינה הלכתית, ולא מן הנמנע כי אף מחלוקת הלכתית זו מקשה על קידום החקיקה זה למעלה מיובל שנים. בעניין דנן, המדובר בגיור שנערך בבתי דין אורתודוכסיים פרטיים, הנמנים עם רשת "גיור כהלכה – בית דין ציוני דתי לגיור", אשר בדומה לשני בתי הדין הפרטיים אשר קיבלו "הכשר בג"ץ" בעניין רגצ'ובה, אף הם משתייכים "לאחד הזרמים המרכזיים ביהדות", הם בעלי "מסגרות קבועות" והם "בעלי זהות יהודית ידועה, במסגרת קבועה ובעלת שם". אמנם ניתן לטעון כי מבתי דין אלו נעדר הממד הקהילתי, אך ממד זה, כך נראה, אינו קיים בגופי הגיור הדתיים בישראל; לא בבתי הדין הנמנים עם מערך הגיור הממלכתי ולא בבתי הדין הפרטיים לגיור שגיוריהם לצורך קביעת מעמד לפי חוק השבות הוכרו זה מכבר. לחלופין ניתן לומר כי המרכיב הקהילתי המוכר מתקיים במובן הרחב של הביטוי "קהילה", המתבטא במעמד שיש לבתי הדין של רשת "גיור כהלכה", במעמדם ההלכתי הרם, הידוע והמוכר של מקימיו, של הרבנים והדיינים העומדים בראשו והפועלים במסגרתו. נפסק כי התוצאה המתבקשת היא כי יש לקבוע כי שתי העותרות גוירו כדין בבתי דין פרטיים אורתודוכסים לגיור, העומדים במבחנים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון לשם הכרה בגיוריהם לצורך קבלת מעמד מכוח חוק השבות. לפיכך ובהיעדר טענה בדבר פגם בכנות הליך הגיור שעברו העותרות, שתי העתירות מתקבלות ובהתאם לכך, הגיור של שתי העותרות יוכר לעניין מעמדן לפי חוק השבות.
לסיכום, העתירות מתקבלות.
העותרות יוצגו ע"י: עו"ד מיכאל כהן-עד; עו"ד עדי גרינפלג; עו"ד אסף וייצן
המשיב יוצג ע"י: עו"ד מיטל פוגל; עו"ד עידית צוראל
