בית המשפט העליון נדרש לראשונה לשאלה האם יש להכיר באחריות שילוחית של המדינה לפסיקה רשלנית של נושאי משרה שיפוטית. באופן תקדימי קבע בית המשפט כי יש לפרש את החסינות הקבועה בפקודת הנזיקין כחסינות מהותית החלה גם על מעשה של רשלנות רבתי והמתפרשת גם על תביעות נגד המדינה
בית המשפט העליון נדרש לראשונה לשאלה האם יש להכיר באחריות שילוחית של המדינה לעוולה שבוצעה ע"י נושא משרה שיפוטית ממלכתית. נקבע, כי החסינות השיפוטית הקבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין היא חסינות מהותית השוללת אחריות, וכפועל יוצא לא ניתן לתבוע את המדינה באחריות שילוחית על כך. לצד זאת הושארה בצריך עיון השאלה האם החסינות מפני תביעה נזיקית המוענקת לנושאי משרה שיפוטית משתרעת אף על מקרים קיצוניים בהם נושא המשרה השיפוטית פעל בזדון תוך שימוש לרעה בסמכות.
המשיב הוא אזרח סודני שנכנס לישראל שלא כדין בינואר 2009. עם כניסתו, ולאחר שתוחקר באופן ראשוני, הושם המשיב במשמורת בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל. באותה עת נהגה בישראל מדיניות אי הרחקה לגבי אזרחי סודן ולכן לא הייתה עילה להחזקתו של המשיב במשמורת, אך חרף האמור, ובשל טעות בזיהוי מוצאו, הוא הוחזק במשמורת במשך כשנתיים ימים.
בתקופה זו נערכו דיונים עתיים בעניינו של המשיב לפני בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין. לפי הנטען, בשל טעות בזיהוי המשיב הדיונים נערכו שלא בשפתו ורק לאחר שהועבר למתקן כליאה אחר ונערך לו דיון לפני מותב אחר של בית הדין, החל עניינו להיבדק. לאחר שאף בדיקות אלו לא הובילו לשחרורו, עתר המשיב לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, ובמהלך הדיון בעתירה הסכים משרד הפנים לערוך לו ראיון זיהוי נוסף. בסופו של דבר הגיע משרד הפנים למסקנה כי המשיב הוא אכן אזרח סודני והוא שוחרר ממשמורת והעתירה נמחקה תוך חיוב משרד הפנים בהוצאות שנגרמו למשיב עקב הגשת העתירה. בהחלטת המחיקה נכתב כי המשיב הוחזק בשל "טעות של נציג משרד הפנים אשר ראיין אותו ולא הכיר בו כסודני".
בעקבות ההשתלשלות האמורה, הגיש המשיב תביעה נזיקית בסך מיליון שקל נגד שורת גורמים ובכללם משרד הפנים, השב"ס ובית הדין לביקורת משמורת. המדינה מצדה, עתרה לסילוק על הסף של התביעה נגד בית הדין בשל קיומה של חסינות שיפוטית. בית המשפט דחה את בקשת המדינה וקבע כי באופן עקרוני מקובלת עליו האפשרות כי במקרים של רשלנות חמורה עשויה לקום למדינה אחריות בקשר עם "שלוחיה" הנהנים מחסינות. עם זאת, הוסבר כי הכרעה בשאלה זו אינה אפשרית בשלב הנוכחי שכן היא נגזרת מקביעת ממצאים עובדתיים ביחס לאירועים בכללותם ובכלל זאת מי הגורם האחראי ליישום החלטות בית הדין למשמורת בדבר תרגום ומי מבטיח הבאת מתורגמן לדיון.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
כלפי החלטה זו הגישה המדינה בקשה לרשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בין היתר נטען כי החסינות השיפוטית היא מהותית ומוחלטת והיא חלה על ממלא התפקיד השיפוטי ועל שולחיו (המדינה), וכי במקרה זה אף לא נטען לקיומה של התרשלות קיצונית, וממילא לא קיימת כל אפשרות, לכל הדעות, שהמדינה תחוב בנזקי המשיב. בית המשפט העניק אמנם רשות ערעור אך דחה את הערעור לגופו. בין היתר נקבע כי טרם בשלה העת לסתום את הגולל על תביעתו של המשיב, וכי עיון מדוקדק בכתב התביעה מלמד שחלק מהטענות שנטענו מייחס למדינה אחריות שמקורה אינו בהכרח בהפעלת שיקול דעת שיפוטי, ועל כן אין מקום בשלב זה להורות על סילוק התביעה על הסף.
על פסק דין זה הגישה המדינה בקשת רשות ערעור נוספת לבית המשפט העליון. השופט מזוז קיבל את הערעור וקבע כי הטענות המיוחסות למדינה בשל מעשים או מחדלים של בית הדין לביקורת משמורת תימחקנה מכתב התביעה, ובהתאם לכך יימחק "משרד המשפטים - בית הדין לביקורת משמורת" כנתבע. כנקודת מוצא לדיון, עומד סעיף 8 לפקודת הנזיקין, הקובע כי "אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי".
חסינות "מהותית" או "דיונית"?
לדעת מזוז, אין חולק כי חסינות זו מונעת הגשת תביעות נזיקיות נגד בתי משפט ובתי דין ושאר נושאי משרה שיפוטית, וכי דינה של תביעה כאמור הוא סילוק על הסף. עם זאת, הסעיף אינו מספק מענה לשאלה האם ניתן להגיש תביעה נגד המדינה בגין עוולה של נושא משרה שיפוטית ממלכתית. שאלה זו טרם הוכרעה בבית המשפט העליון, ובפסיקתן של הערכאות דלמטה ניתן למצוא ביטוי לשתי גישות עקרוניות בסוגיה: האחת מצדדת בחסינות רחבה בגין פעולה שיפוטית, החלה גם על מעשה של רשלנות רבתי והמתפרשת גם על תביעות נגד המדינה, והשנייה מצדדת בהגבלת החסינות השיפוטית באופן שניתן להגיש תביעות נגד המדינה במקרים של רשלנות חמורה מאוד.
לדברי מזוז, הכרעה בסוגיה זו כרוכה בנקיטת עמדה בשאלה המשפטית-פורמלית באשר למהותה של החסינות השיפוטית - האם מדובר בחסינות מהותית או שמא בחסינות דיונית. מקום שמדובר בחסינות דיונית, החסינות שוללת את האפשרות להגיש תביעה אך החבות קיימת, ואילו בחסינות מהותית, האחריות עצמה נשללת. בעניין זה, בחן השופט את התכליות השונות העומדות ביסוד החסינות וציין כי העיקריות שבהן הן הצורך בשמירה על העצמאות השיפוטית ועל תפקודה התקין של מערכת השפיטה ומניעת השפעות זרות ושיקולים זרים העלולים לחדור להליך השיפוטי ולשיקול הדעת השיפוטי ככל שנושא משרה שיפוטית יהא חשוף, במישרין או בעקיפין, לתביעת נזיקין בגין החלטותיו.
מכך עולה, לדעת מזוז, קיומו של אינטרס ציבורי חיוני שקשה להפריז בחשיבותו ליצירת התנאים שיאפשרו לשופטים ושאר נושאי משרה שיפוטית לדון ולהכריע בסכסוכים לפי מיטב שפיטתם וללא חשש לחשיפה לתביעות מצד בעלי דין שההחלטה השיפוטית אינה מטיבה איתם. חשיפה כזו, לדבריו, עלולה חלילה לפגוע או ליצור חשש לפגיעה באובייקטיביות של ההליך השיפוטי, וממילא לפגיעה באמון הציבור במערכת השיפוטית.
"זכות יתר המוענקת ע"י המחוקק"
מכלול השיקולים שפורטו מטה לדעת מזוז את הכף באופן ברור לעבר הקביעה כי החסינות השיפוטית היא חסינות מהותית. כפועל יוצא, לא ניתן לתבוע את המדינה באחריות שילוחית בגין עוולה שיפוטית, שהרי כלל לא קמה אחריות. קביעה אחרת, לדעת מזוז, מהווה למעשה עקיפה של החסינות השיפוטית ואינה מתיישבת עם התכליות של חסינות זו.
עוד התייחס מזוז למבחן ה"רשלנות הרבתי" או "מקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד", כפי שהוצע בפסיקה. לשיטתו, מבחן זה או כל הגדרה דומה אחרת, הוא מבחן שאין לו גבולות אנליטיים וסופו שיישחק ויתמסמס לרשלנות סתם, כפי שכבר ניכר בפסקי דין שונים שניתנו בסוגיה זו, ומכאן ועד להצפה של תביעות בגין רשלנות שיפוטית הדרך קצרה. בעניין זה, הדגיש מזוז כי החשש המדובר ל"הצפה" אינו עוסק בהיבט של עומס על בתי המשפט אלא עיקרו בנזק המערכתי למערכת השפיטה והפגיעה בעקרון אי התלות.
לצד האמור העיר מזוז כי אינו נדרש לשאלות הנוגעות להיקפה של החסינות השיפוטית כשלעצמה, ובכלל זאת מה גבולותיה של פעולה "במילוי התפקיד השיפוטי", והאם החסינות השיפוטית כוללת גם מעשים שנעשו על ידי נושא משרה שיפוטית בזדון תוך שימוש לרעה בסמכות. לשיטתו, אף כי לכאורה יש טעם בגישה המבקשת לצמצם את החסינות השיפוטית במצבים כאלה, הדבר מעורר שאלות לא פשוטות שאינן נדרשות להכרעה במקרה זה ולכן ניתן להשאירן בצריך עיון.
לסיום החלק העקרוני הוסיף מזוז סקירה של המשפט המשווה, וציין כי במדינות המשפט המקובל הכלל בדבר חסינות שיפוטית פורש בהרחבה, והוא כולל גם חסינות במקרים של מעשי זדון תוך שימוש לרעה בסמכות. במדינות אלה גם המדינה לא נושאת באחריות למעשים שיפוטיים, אם מכוח הוראת חוק מפורשת ואם מכוח הפסיקה.
השופט יצחק עמית, שהסכים עם דעתו של מזוז, הוסיף כי הדרך לתקוף החלטות שיפוטיות היא בביקורת שיפוטית על ידי ערכאת הערעור, לעיתים בדרך של עתירה לבג"ץ ובמקרים אחרים במסגרת בקשה לפסלות שופט או פנייה לנציב תלונות הציבור על שופטים. "החסינות של נושא משרה שיפוטית כנגד תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו היא אפוא חסינות מהותית-מוחלטת-מלאה", כתב עמית. "אין לעקוף חסינות זו לא מלמטה, לא מלמעלה ולא מהצדדים. אין לעקוף את החסינות במחי מקלדת בכתב טענות, באופן שכל רשלנות הופכת לרשלנות רבתי, רשלנות חמורה, רשלנות מובהקת, רשלנות בוטה- מאוד, וכיו"ב ביטויים... אין לעקוף את החסינות בדרך של הטלת אחריות שילוחית מכוח יחסי עובד-מעביד לפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין. אין לעקוף את החסינות בדרך של הטלת אחריות שילוחית מכוח היותו של השופט עובד ציבור. אין לעקוף את החסינות מכוח אחריות ישירה בשל היות השופט אורגן של המדינה".
השופטת יעל וילנר ציינה כי חסינות מפני הליכים משפטיים היא זכות-יתר המוענקת על-ידי המחוקק במשטר דמוקרטי לנושאי משרה מסוימים בהיקפים משתנים. לשיטתה, הענקת זכות-יתר לאדם אחד על-פני רעהו תוך פגיעה בשוויון בפני החוק עלולה ליצור תחושת אי-נוחות או מראית של אי-צדק, אולם החסינות לנושאי משרה שיפוטית נועדה להגשים תכליות שלא ניתן להפריז בחשיבותן. לצד זאת, אף היא הסכימה כי יש להותיר לעת מצוא את השאלה האם החסינות מפני תביעה נזיקית המוענקת לנושאי משרה שיפוטית משתרעת אף על מקרים קיצוניים בהם נושא המשרה השיפוטית פעל בזדון תוך שימוש לרעה בסמכות, ולכן בשלב זה אין לקבוע כי החסינות האמורה היא מוחלטת ובהיקף נטול גבולות.
הערעור התקבל. המשיב ישא בהוצאות המדינה בסך 2,500 שקל. המדינה יוצגה בהליך ע"י עו"ד ישראל בלום ועו"ד שרון מן אורין. המשיב יוצג ע"י עו"ד וואסי אצ'נפה.
