חדשות

בראיון לביטאון לשכת עורכי הדין מסביר שופט בית המשפט העליון (בדימ') יורם דנציגר את החלטתו המפתיעה לפרוש מכס השיפוט לאחר 10 שנות כהונה בלבד, מתייחס לשורת נושאים בוערים נוספים כגון משפט זדורוב, שיטת הסניוריטי והתבטאויות פוליטיקאים נגד בית המשפט העליון ומספר מה תכניותיו ליום שאחרי הפרישה

"הייתי יכול להמשיך עד גיל הפרישה המנדטורי, כלומר גיל שבעים, ולהמשיך עוד עשרים שנה. חשבתי שנכון מבחינתי ומבחינת משפחתי שאצא לעוד 'מסע בחיים'". כך מנמק שופט בית המשפט העליון לשעבר, יורם דנציגר, את החלטתו לפרוש מכס השיפוט לאחר 10 שנות כהונה בלבד בראיון מיוחד המתפרסם היום בכתב העת "עורך הדין" של לשכת עורכי הדין.

דנציגר נבחר לכהן בבית המשפט העליון בשנת 2007 לאחר עשורים בהם שימש כעורך דין במגזר הפרטי, מרצה באקדמיה וחבר הנהלה בארגונים ציבוריים שונים. את היוזמה הוביל שר המשפטים דאז, פרופ' דניאל פרידמן, שפעל למינוי עורכי דין מהפרקטיקה הפרטית לבית המשפט העליון. "אני חושב שקצת מעל עשר שנים של כהונה כשופט בבית המשפט העליון זו תקופה מאוד-מאוד ממושכת, בעיקר בגלל האינטנסיביות של העבודה", הוא אומר בראיון לעו"ד שי מילוא ושחר שחר. "אני יודע שזה יישמע קצת מוזר, אבל הרגשתי שאני צעיר מספיק עדיין כדי לעשות עוד דבר בחיים. וה'עוד דבר בחיים' זה לעשות שילובים של דברים שאתה לא יכול לעשות כשופט, להתמסר יותר לאקדמיה, לעשות פעילויות ציבוריות שאינן שיפוט, למשל לעמוד בראש הוועדה שתבדוק את הסוגיה של הרשעות שווא בישראל, וגם לחזור ולעשות משהו שכבר עשיתי אותו בעבר, כעורך דין, שזה בוררויות וגישורים. וחשוב מכל שלושת הדברים האלה זה להקדיש יותר למשפחה. אז זה לא שקמתי בבוקר ואמרתי אינני יכול יותר, אלא זו הייתה מחשבה מאוד שקולה ובעיניי הגיונית שאחרי עשר שנים אני צריך לעשות דברים נוספים אחרים".

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

עוד מתייחס דנציגר בראיון לסוגיות משפטיות בוערות העומדות על סדר היום הציבורי, בהן הפגיעה המתמשכת בבית המשפט העליון. "בשנים האחרונות מתחזקים הקולות הקוראים לצמצם ולהגביל את סמכויותיו של בית המשפט העליון", הוא אומר. "אין להשלים עם מגמה נפסדת זו ואין לתת לה יד, שכן בית המשפט העליון הוא הערובה האיתנה היחידה לשמירה קפדנית על שלטון החוק, על ערכיה החוקתיים של מדינת ישראל ועל זכויות האדם... לבית המשפט העליון תפקיד מרכזי בהבטחת קיומה של מדינתנו כמדינה יהודית ודמוקרטית וכחברה מתוקנת וערכית המגינה על זכויות היסוד של הפרט. השמירה על עצמאותו של בית המשפט העליון חיונית אפוא למדינה ולכל אחד ואחת מאיתנו. אל לנו לתת יד לפגיעה בבית המשפט העליון, במעמדו ובעצמאותו".

עוד מציין דנציגר בהקשר זה "קברניטי בית המשפט העליון מודעים היטב לביקורות הנמתחות מעת לעת על פועלו, ואולם כ'מוסד' אל לו לבית המשפט לעסוק בריצוי דעת המבקרים. אם יעשה כן, הוא יחטא לתפקידו. בית המשפט לא יכול להתעסק בלהסביר לקהלים מסוימים, 'אתם טועים בהבנת המצב, אתם מייחסים לנו אשמה איפה שלא צריך לייחס אשמה, אתם מטיחים ביקורת איפה שאין הצדקה לזה'. על בית המשפט ושופטיו להתמקד בעבודה משפטית מקצועית ברמה הגבוהה ביותר. ביקורת הייתה ותמיד תהיה. את מדיניות בית המשפט אמורים להסביר קברניטיו במישרין או באמצעות מערך הדוברות".

"כללי המשחק ביחסים בין הפוליטיקאים לבין בית המשפט השתנו"

בנוגע לשאלה האם שופטים מונעים מאידיאולוגיה אישית, עונה דנציגר "מלאכת השיפוט מבוססת בראש ובראשונה על בחינה מקצועית של המקרה הנידון. בחינה זו כוללת את לימוד הסוגיה המשפטית וטיעוני הצדדים, בחינת החקיקה והפסיקה הרלוונטיות, בדיקת המחקרים האקדמיים שפורסמו בנושא וכתיבת פסק דין. עם זאת, אני מניח שכמו כל אדם גם השופט מושפע במלאכתו במידה מסוימת מרבדים נסתרים – השקפות עולם, ניסיון חיים, תחושות באשר להיות התוצאה המשפטית 'נכונה' ו'צודקת' בנסיבות ואולי גם כיצד יתקבל פסק דינו על ידי הציבור". עוד הוא מוסיף כי אין שחר לטענות לפיהן ראשי המערכת מתערבים בשיקול הדעת השיפוטי: "במהלך עשר השנים שאני הייתי בבית המשפט העליון, לא ראיתי שום מדיניות מכוונת כזאת, לא ראיתי התערבות כלשהי בשיקול הדעת השיפוטי מטעם ראש המערכת. לא ראיתי התערבות אפילו בזוטות".

עוד נשאל דנציגר מה דעתו על החלטתה של נשיאת בית המשפט העליון לשכור את שירותיו של יועץ תקשורת. "אני חושב שזו החלטה נכונה שהייתה צריכה להתקבל לפני שנים, שהרי עולם התקשורת השתנה", הוא אומר. "היום כל בן אדם יכול להיות איש תקשורת ועיתונאי, כל בן אדם כותב מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה, ויש לזה גם במה. נוסף על כך, השתנו כללי המשחק ביחסים בין הפוליטיקאים לבין בית המשפט. פוליטיקאים חדשות לבקרים עושים מה שבעבר לא היה עולה על דעתו של פוליטיקאי לעשות: לרדת לא על פסק דין של בית המשפט העליון, אלא לרדת לגופו של שופט. אמירות מסוג של 'נותנים רוח גבית לטרור' או 'נעלה עם בולדוזרים על בית המשפט העליון' לא נשמעו בעבר. ביקורת הייתה מאז ומתמיד. חלק מהביקורות לא היו קלות, אבל בשנים האחרונות נחצו הגבולות. הגישה השמרנית אמרה כי שופט מתבטא אך ורק בפסק הדין שלו. לדאבוני, הגישה הזאת כבר עבר זמנה".

עוד הוא מוסיף בהקשר זה "בעולם שבו שולטת תקשורת מודרנית לצד גורמים מלבי אש ומתסיסים אשר חדשות לבקרים חוצים קווים אדומים, אין כבר די בשירותים החשובים של הדוברות ההיסטורית של בית המשפט העליון, אשר עסקה בעדכון העיתונאים על מועד שחרור פסק דין חשוב או סיפקה לעיתונאים ואחרים תמצית של פסק הדין. חשוב שאזרחי מדינת ישראל ידעו מה בית המשפט העליון עושה הלכה למעשה. חשוב שידעו כי בית המשפט הוא המגן על זכויותיהם, חשוב שידעו גם שבית המשפט העליון הישראלי הוא אחד מבתי המשפט היותר שמרנים בעולם המערבי מבחינת כמות ביטול חוקים של בית המחוקקים. חשוב שידעו שכל החלטה מתקבלת בבית המשפט לאחר שיקול דעת מעמיק. היעזרות נשיאת בית המשפט העליון באיש יחסי ציבור היא רעיון מצוין. טוב שזה קרה עכשיו, וייתכן שהדבר היה צריך לקרות לפני כמה שנים".

דנציגר מוסיף ותוקף בחריפות את אותם פוליטיקאים שמתבטאים נגד שופטים ומערכת המשפט: "אכן, המציאות בתחום זה השתנתה. יש פוליטיקאים שמרשים לעצמם לתקוף בצורה בוטה ומכוערת שופטים, שכן אין הם שבעי רצון מהחלטותיהם ומפסקי דינם. כיום הכול מותר, הכול פרוץ. פוליטיקאים אלו, כך נראה לי, אינם מכוונים את דבריהם אל השופטים, אלא הם מדברים אל ציבור המצביעים הפוטנציאלים שלהם".

ומה לגבי טענות שמעלים נבחרי ציבור שונים הדורשים כי בית המשפט העליון "ישקף" את העם או את "רצון העם"? בעניין זה עונה דנציגר "בית המשפט העליון לא אמור 'לשקף' את 'רצון העם'. בית המשפט העליון, כערכאה הבכירה ביותר במערכת המשפט, אמור להיות מורכב מהטובים שבשופטים. עם זאת, יש לברך על כך שהשופטים המצוינים המתמנים לבכירה שבערכאות 'ישקפו' את פניה המגוונים של החברה הישראלית".

"פרשת זדורוב זו אחת מאותן פרשות שתגענה אולי למשפט חוזר"

עוד מתייחס דנציגר למינויו כיו"ר הוועדה לבחינת הרשעות שווא אותה הקימה שרת המשפטים איילת שקד. "אני שמח ששרת המשפטים החליטה לעשות מעשה ולהקים את הוועדה הזאת", הוא אומר. "מה שמדאיג אותי שזאת לא הפעם הראשונה ששרי משפטים מחליטים לעשות שינוי. מתכנסת ועדה לדון בסוגיה חשובה, אך המלצותיה אינן מביאות לשינוי המצב הקיים.. מובן שאני מקווה, כמו כל יו"ר ועדה, שההמלצות שלי ושל החברים שלי תתקבלנה. אחרת מה הטעם".

לגבי קיומן של הרשעות שווא הוא אומר "אם בארצות הברית ובאנגליה נמצא שאנשים שלא ביצעו עבירה יושבים בכלא, אני לא יכול לשלול את האפשרות הזו לגבי ישראל... זה נכון שמערכת אכיפת החוק בישראל מבצעת מעצרים בכמויות שאולי הן בלתי סבירות, ובפרט בהתחשב בכך שברוב המקרים, למרות שעצרו את האנשים, לא מוגש נגדם כתב אישום. אפשר אולי ללמוד מכך שהמשטרה והפרקליטות מפעילות מערכות של סינון ובדיקה פנימית באופן שבסופו של דבר מוגשים כתבי אישום רק נגד חלק מהאנשים שנעצרו, וזה אומר שהמערכת שלנו בריאה. מצד שני, אפשר לטעון כי אם ברוב המקרים לא מוגשים כתבי אישום נגד מי שנעצרו, הרי זה מעיד שיש מעצרים רבים שהם מיותרים". בכל הנוגע להסדרי טיעון מוסיף דנציגר כי "הנחת העבודה שלי היא שיש גם אנשים שמחליטים להודות במשהו שהם לא ביצעו במסגרת הסדר טיעון. זאת הנחת עבודה אצל רבים ממומחי המשפט הפלילי".

אחד התיקים הבולטים בהם שפט דנציגר היה פרשת רצח הנערה תאיר ראדה ז"ל. דנציגר היה השופט היחיד שסבר כי יש לזכות את רומן זדורוב מהרצח בשל ספק סביר. "אחת לעשור לערך יש תיק שמעורר סערה ציבורית, לאו דווקא ברמה של זדורוב", הוא אומר. "פרשת זדורוב, אולי גם בגלל הנסיבות האיומות שבהן בוצע הרצח – רצח של ילדה קטנה, באמת 'פרח', במקום שאמור להיות הכי מוגן, בבית הספר, זה משהו שהוא מטלטל. אי אפשר להתעלם גם מכל התיאוריות שנזרקו לחלל האוויר ומכל החשדות באשר לזהות הרוצח, לרבות של בני המשפחה שנחלקו ביניהם לגבי האחריות של זדורוב... זוהי אכן פרשה יוצאת דופן מבחינת היקף ההתעסקות התקשורתית והציבורית, אבל אנחנו לא יכולים לעסוק בה לעומק שכן זו אחת מאותן פרשות שתגענה אולי למשפט חוזר, ואני לא חושב שזה נכון שמי שצריך לקבל החלטה אם להורות על משפט חוזר בבוא היום יושפע באיזושהי דרך מדעתו של שופט שישב בהרכב".

עוד נשאל דנציגר לגבי עמדתו בנוגע לשיטת ה"סניוריטי" הנוהגת בבית המשפט העליון. "לשיטה זו יתרונות גדולים", הוא אומר. "אחד מהם הוא שהשופטים אינם נדרשים להתחרות ביניהם על התפקיד. בשיטה הקיימת אף אחד לא נדרש לעסוק ב'בניית קשרים' עם השרים, עם חברי הכנסת ועם נציגי הלשכה בוועדה לבחירת שופטים. ומנגד, מאחר שנשיא בית משפט עליון עומד גם בראש המערכת כולה ופרט להיותו שופט צריך שתהיינה לו יכולות אדמיניסטרטיביות גבוהות אי אפשר להתעלם מכך שלא לכל נשיא יש יכולות כאלה... אוסיף רק שאלו המתנגדים לשיטת הסניוריטי נזכרים להציף את התנגדותם אך ורק בסמוך למינויו של נשיא חדש, שאז הארץ כולה סוערת. אם רוצים לשנות את השיטה, זה הזמן לקיים דיון ציבורי רציני ומעמיק, כאשר יש לנו עוד חמש שנים וחצי לכהונת הנשיאה אסתר חיות. אם אתם שואלים את דעתי, יתרונות השיטה עולים על חסרונותיה".

לגבי תכניותיו ליום שאחרי הפרישה, עונה דנציגר כי פרט לחזרה לעולם האקדמיה ועמידתו בראש הוועדה הציבורית לבחינת הרשעות שווא, בכוונתו להיות מעורב בפעילויות ציבוריות נוספות. "נוסף על כך, שבתי לשמש כבורר וכמגשר, תחום פעילות שבו הרביתי לעסוק עת שימשתי כעורך דין". וכיצד הוא מסכם את שנות כהונתו בבית המשפט? "במהלך עשר השנים שבהן כיהנתי כשופט בית המשפט העליון עשיתי כמיטב יכולתי לקידומם של העקרונות החשובים המפורטים לעיל", הוא אומר. "במקביל טיפלתי מדי שנה במאות רבות של תיקים – הן כחבר בהרכבים רגילים או מורחבים והן כדן יחיד – ועשיתי את המרב והמיטב על פי הדין ועל פי השקפת עולמי כדי להגיע לתוצאה הנכונה והצודקת בכל מקרה ומקרה. תמיד הקפדתי להזכיר לעצמי את שאמר הפילוסוף הצרפתי מישל דה מונטיין: 'ביושבנו על הכיסא הנישא בעולם, עדיין אנו יושבים על התחת שלנו'".

הראיון עם השופט יורם דנציגר מתפרסם בגיליון יולי של "עורך הדין", כתב העת של לשכת עורכי הדין בישראל.