העולם המודרני מביא אנשים פרטיים להתמודדות עם סיטואציה לא פשוטה בכלל: כרעם ביום בהיר, אדם נאלץ להילחם על שמו הטוב משום שאדם אחר בחר להשמיץ אותו ולהשפילו בפומבי. רבים פונים ושואלים כיצד כדאי להתמודד עם הוצאת דיבה; הדרכים מגוונות ותלויות מקרה. אולם, כדי לבחור את הדרך הנכונה להתמודד עם לשון הרע שהוצאה כנגדך, קודם לכל צריך לוודא שאכן מדובר בפרסום לשון הרע לפי החוק.
התנאים להגשת תביעה – 2
תנאים בלבד:
כבר בהתחלה אספר, שביחס
לעילות משפטיות אחרות, חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן:
"החוק" או "חוק איסור לשון הרע") מציב תנאים יחסית פשוטים; אז
נא להתרכז וליישם על עצמך את התנאים, ייתכן שנתונה לך זכות לתבוע סכומי כסף
משמעותיים.
כדי להגיש תביעה דיבה, חוק איסור לשון הרע דורש
2 תנאים בלבד. כך עולה בבירור מסעיף 7 לחוק, לפיו התנאי הראשון עוסק בעצם המעשה של
הפצת מידע על אדם אחר בפומבי; והשני בוחן את תוכן הדברים שהופצו.
אפוא התנאי הראשון דורש
שההפצה תחשב כ"פרסום". במה מדובר, ומה הופך מעשה הפצה לפרסום? פרסום הוא הפצת הביטוי לאדם נוסף לכל הפחות; נוסף על מי? נוסף על האדם
אשר נפגע מן הפרסום. כלומר, כאשר שני אנשים משוחחים אחד עם השני, בלא נוכחים
נוספים, ומדברים אך ורק זה על זה ואף לא מזכירים שמו של אדם אחר (לא במפורש ולא
במשתמע) לא יכולה להתגבש עילה לתביעת לשון הרע; ולא
משנה כמה חמורים או פוגעניים הדברים, כל עוד לא מקיימים את דרישת הפרסום, לפחות
לאדם אחד נוסף, חוץ מהנפגע - אין מדובר בהוצאת דיבה.
אדגים על סיטואציות מחיי היום-יום: פוסט
בפייסבוק למשל, כל עוד למפרסם יש חברים בחשבון הפייסבוק, מהווה בוודאות פרסום. שכן
עצם הלחיצה על כפתור אישור הפוסט גורמת להפצת תוכן הפוסט לכל החברים בחשבון
הפייסבוק. בדומה, גם הודעת טקסט (לרבות ווטס-אפ) יכולה לקיים את יסוד הפרסום, כל
עוד אדם אחד שולח הודעה לאדם אחר, ונושא ההודעה הוא אדם שלישי. כמובן שביטויים
בטלוויזיה, ברדיו או בעיתונות הקלאסית, מהווים לפיכך מעשי פרסום מובהקים.
התנאי השני כאמור, בוחן את
תוכן הדברים. לפי הפסיקה של בית-המשפט העליון, על
הנפגע מן הביטוי להוכיח כי מבחינת האדם הסביר, תוכן הדברים עלול להיחשב למשפיל או
מבזה. בתוך כך, החוק מתייחס לייחוס תכונות או מעשים מבזים, וגם לפרסום דברים
שעלולים לפגוע במשרתו של אדם, בעסקיו או במקצוע שלו. כל אלו, מבחינת התוכן, יחשבו
כ - לשון הרע.
אם לפשט זאת, מדובר בכל דבר, בין אם אמת ובין
אם שקר, שאם שיפורסם, ייתכן שכתוצאה מכך, אדם אחר ייחשב למושפל,
בזוי, שנוא או שפרסום הדברים עלול להסב לאדם נזק מקצועי-עסקי.
כאן, נחבאת הבחנה "דקה", אך חשוב
לציין זאת: כאשר בית-המשפט מכריע בשאלה "האם הדברים שפורסמו מהווים לשון
הרע", הוא לא אמור להתחשב ברגשות של הנפגע מהפרסומים; כלל וכלל לא. בית-המשפט
צריך להכריע בשאלה באמצעות מבחן אובייקטיבי-חיצוני. לפי המבחן, בבואו להכריע בשאלת
סיווג הדברים כ"לשון הרע" (הוצאת דיה) בית-המשפט צריך לשאול, האם האדם
הסביר שהיה נחשף לתוכן הדברים שפורסמו, היה חושב שמדובר בדברים משפילים מבזים
וכו'.
לשם המחשה, נטול דוגמה בה פלוני פרסם ברשת
הפייסבוק כי אלמוני "רזה וחטוב"; פשוט כך, מבלי להוסיף מילה. נוסיף אל
הדוגמה פרט מיוחד: אלמוני (אותו אחד שפורסם כי הוא רזה וחטוב) חושב בעצמו שלהיות
רזה וחטוב זה מכוער וסממן לבושה. ומכאן נובע, כי כאשר אלמוני ראה מה פורסם
בעניינו, הוא נעלב עד עמקי נשמתו. אך האם מדובר בלשון הרע? ככל הנראה, לפי הנסיבות
המתוארות פה, ממש לא.
מדוע? פשוט מאוד, משום שכאשר בית-המשפט בוחן האם הביטוי שפורסם מהווה לשון הרע,
עליו להתעלם מרגשותיו של הנפגע, ולשאול האם אדם סביר רואה בביטוי "רזה
וחטוב" כביטוי שעלול לבזות אדם ולהשפיל אותו. אם בית-המשפט יבחן את הביטוי
כך, הוא יגיע למסקנה שהאדם הסביר לא רואה בזה משום ביזוי והשפלה.
למרות התנגדויות שנשמעות, אני כשלעצמי סבור כי
מדובר במבחן נכון. מדוע? משום שתכלית הזכות לתבוע בגין הוצאת דיבה, היא התכלית
שבהגנה על הזכות לשמו הטוב של האדם, ולא על רגשותיו. החוק מניח, כנקודת מוצא, כי
מי שפורסמו בגנותו דברים מעליבים סבל פגיעה בשמו הטוב. הדרך היחידה להצדיק את
נקודת המוצא הזו, היא לקבוע כי אותם דברים מעליבים חייבים להוות עלבון אובייקטיבי.
שאחרת, נמצא עצמנו בסיטואציה בה זכות התביעה לפי חוק איסור לשון הרע תהא למעשה
לזכות תביעה בגין עלבון אישי; ולא זו כוונת המשורר.
כל אדם שסבור ששמו נפגע,
זכאי לתבוע פיצוי של עד 140,000 ש"ח ללא הוכחת נזק, לדרוש צו שיורה לצד הפוגע
להסיר את הפרסום הפוגעני וכן צווי מניעה על פרסומים עתידיים, ואף לדרוש שהפוגע
יפרסם הודעת תיקון לדברים הפוגעניים, כל עוד: הצד הפוגע הפיץ אודות הנפגע, דברים
שמבחינת האדם הסביר עלולים לעלות כדי השפלה, ביזוי, או פגיעה מקצועית-עסקית.
אמנם התנאים פשוטים יחסית, אך לא בזה מסתיימים
הדברים. עורך-הדין העוסק בדיני לשון הרע, יבחן את העובדות בשטח ויוודא, קודם להגשת
התביעה, כי לנתבע הפוטנציאלי לא נתונות הגנות טובות מפני תביעה. שכן קיומה של עילת
תביעה, היא לכל היותר מחצית הדרך אל הניצחון.
בן קרפל – משרד עורכי דין
מתמחה בדיני לשון הרע והוצאת דיבה ובעל ניסיון רב בייצוג תובעים ונתבעים בתביעות
דיבה מהסבוכות במשק.
