שופט בית המשפט המחוזי בת"א, ירון לוי, דחה את בקשתו של דוד גודובסקי, אחד הנאשמים בפרשת 'ישראל ביתנו', לפסול עצמו מהמשך הדיון בעניינו. בין היתר נטען כי השופט אמר לסניגורים "כנראה שיש קורלציה הפוכה בין הוותק ובין המקצועיות" וכי ניהל את הדיונים באופן דקדקני במיוחד
המבקש, דוד גודובסקי, שימש בתקופה הרלוונטית מנהל אגף הארגון של מפלגת ישראל ביתנו. בחודש יוני 2017 הוגש נגד המבקש כתב אישום במסגרת "פרשת ישראל ביתנו", שבו הואשמו יחד עמו מזכ"לית המפלגה, מנכ"ל משרד החקלאות ופיתוח הכפר ורעייתו וגזבר מועצת מטה בנימין. בכתב האישום המקורי יוחסו למבקש שלושה מתוך 12 אישומים, במסגרתם הואשם בעבירות לקיחת שוחד, בקשת שוחד, הלבנת הון, עבירות מס, קשירת קשר לפשע וסחיטה באיומים.
בשלב מסוים הגיעו הצדדים להסדר טיעון, שבהתאם לו הודה המבקש והורשע בכתב אישום בעבירות של לקיחת שוחד, בקשת שוחד והלבנת הון. במסגרת ההסדר לא הגיעו הצדדים להסכמה עונשית אך הוסכם כי המבקש יטען במסגרת הטיעונים לעונש שלא קיבל טובת הנאה לכיסו הפרטי, כי שימש עוזרה של המזכ"לית ופעל לטובת המפלגה, ושלא יהיה בהודאתו כדי להפליל מי מהנאשמים האחרים בפרשה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לאחר הצגת ההסדר, עתרו באי-כוח המבקש כי הטיעונים לעונש ישמעו בפני מותב אחר, בטענה כי לשם מראית פני הצדק ראוי שדינו של המבקש ייגזר על ידי מותב שלא שמע ראיות בתיק. עוד נטען כי ישנה אפשרות שבגזירת הדין תתעורר עילת פסלות ביחס לנאשמים הנותרים. השופט ירון לוי מבית המשפט המחוזי בת"א דחה את הבקשה וקבע כי בחינה קפדנית של חומר הראיות אליו נחשף עד לאותו שלב העלתה כי אין בחומר הראיות שהוגש לעורר ולו חשש קל ששופט מקצועי יתקשה להדחיקו. עוד נקבע בנוסף כי אין הצדקה להורות על העברת הדיון בשל האפשרות הערטילאית של התגבשות עילת פסלות עתידית. בקשה לעיון חוזר בהחלטה, נדחתה.
בהמשך הגיש המבקש בקשה לדחיית מועד הטיעונים לעונש בשבוע ימים, בשל נסיבות אישיות של באי-כוחו בגינן לא יוכלו להיערך מראש. בבקשה לא פורטו מהן הנסיבות האישיות, ולמי מהסניגורים הן מתייחסות. בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי לאור יומנו העמוס, אין די בנימוק העמום שצוין בבקשה שלא ברור למי משני הסניגורים הוא מתייחס – כדי להצדיק דחיית הדיון.
אחר הדברים הללו, הגיש המבקש בקשה לפסול את השופט לוי מהמשך הדיון בעניינו. לטענתו, מכלול הנסיבות מעלה חשש ממשי למשוא פנים כלפיו וכלפי באי כוחו, השזור כחוט השני לאורך ניהול ההליך כולו. לשיטתו, דחיית הדיון בשבוע ימים לא הייתה גורמת נזק לניהול ההליך, וכי הנסיבות האישיות בגינן נתבקשה דחיית הדיון מוצדקות, שכן לא יעלה על הדעת שב"כ הנאשם צריך לפרט בתיק תקשורתי כי נולדה לו תינוקת פגה אשר הייתה מאושפזת 5 ימים ושבא כוחו האחר נפל למשכב. לשיטת המבקש, דחיית הבקשה והאופן בו נעשתה מהווה אינדיקציה ברורה למשוא פנים. בנוסף טען המבקש כי השופט הפנה לבאי כוחו הערות אישיות באופן החותר תחת הכבוד הבסיסי לפיו ביהמ"ש צריך לנהוג בצדדים. כך, נטען כי השופט אמר לבאי הכוח "כנראה שיש קורלציה הפוכה בין הוותק למקצועיות", נהג להקפיד באופן דקדקני על נוכחות המבקש ובאי כוחו באולם במהלך הדיונים ונהג לגעור ולנזוף במבקש ובבאי כוחו כשנעדרו.
המבקש טען עוד כי התנהלות בית המשפט אינה פתוחה לשכנוע, התבטאויותיו כלפי המבקש ובאי כוחו אינן מן העניין וכי קיים חשש ממשי לעיוות דין בעניינו. לשיטתו, אין מדובר בתחושות סובייקטיביות, כי אם עסקינן בהליך שיפוטי שאיננו נושא גוון אובייקטיבי כלל, ושלא מאפשר לנאשם הגנה ראויה ואפקטיבית כמתחייב בדין. המדינה טענה מנגד כי לא מתעורר חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, לא סובייקטיבי וודאי שלא אובייקטיבי, וכי לא מתקיימת כל פגיעה במראית פני הצדק. משכך, סברה כי יש לדחות את בקשת הפסלות.
השופט ירון לוי דחה את הבקשה וקבע כי המבחן לקיומו של חשש ממשי הוא התקיימותה של אפשרות ממשית, בשונה מחשש סביר, לקיומו של משוא פנים. לדבריו, אין במכלול הנסיבות המובאות בבקשה כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, ואף לא מראית עין של חשש כזה.
בעניין ההחלטה בבקשה לדחיית מועד הדיון ציין השופט כי בקשה לפסלות שופט שעילתה העיקרית היא דחיית בקשה לדחיית מועד הדיון, היא בקשה האומרת דרשני. לדעת השופט, בקשת הפסלות מעוררת תחושה של ניסיון לבחירת מותב וכי בדונו בבקשה לדחיית מועד דיון, זכותו וחובתו של בית המשפט לערוך איזון ראוי בין הצורך בשמירה על הקצאת הזמן השיפוטי הראוי בהתאם לתכנון המקורי שנקבע ביומן בית המשפט, לבין הצורך בשינוי לוחות הזמנים המתבקש, בעקבות שינויים בלתי צפויים הן של נאשמים, הן של ב"כ הצדדים ולעיתים אף של בית המשפט עצמו.
בעניין טענת המבקש בדבר הערת הערות אישיות, קבע השופט כי אין בדבריו לפיהם "כנראה שיש קורלציה הפוכה בין הוותק ובין המקצועיות" כדי להצביע על משוא פנים כלפי המבקש או באי-כוחו. לדברי השופט, הדברים כוונו אליו עצמו ולא לבאי-כוח המבקש. להשלמת התמונה אף ציטט השופט את הדברים במלואם בפרוטוקול, וציין כי מקריאת חילופי הדברים עולה בבירור כי הערתו הייתה צינית וכוונה למותב עצמו, כאשר בתגובתו זו ביקש לשקף לסניגורים, כי להבנתו, הדרך הלוגית היחידה ליישב את הסתירה בין הבעת האמון שלהם במקצועיותו ובניסיונו, לבין הבקשה להעברת הדיון בפני מותב אחר היא ש"כנראה שיש קורלציה הפוכה בין הוותק למקצועיות". בנוסף, מתגובת הסניגור עולה בבירור שאמירת בית המשפט הובנה כך על ידו. בנסיבות אלה, ציין השופט, לא ברור על מה נסמכת הטענה לפיה כביכול הדברים נאמרו "בלשון פוגעת" או כי הם "חותרים תחת הכבוד הבסיסי" כלפי הצדדים.
בעניין טענת המבקש בדבר בדיקת נוכחותו ונוכחות באי כוחו, נקבע כי בית המשפט אכן מקפיד על נוכחותם של בעלי דין ובאי כוחם בדיונים בעניינם – כמתחייב מחוק סדר הדין הפלילי הקובע כי לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו. לבסוף, התייחס השופט לטענת המבקש בדבר חשיפת ביהמ"ש לראיות בלתי קבילות, וקבע כי מדובר בטענה בעלמא, בלתי מנומקת, שהועלתה על ידי הסניגורים במהלך הדיון שקדם להרשעת המבקש אולם הטענה לא נדונה ולא הוכרעה. לפיכך, התיאור בבקשת הפסלות לפיו בית המשפט נחשף לראיות בלתי קבילות עובר להרשעת הנאשם, אינו קרוב אפילו למציאות.
בסיכומו של דבר, נקבע כי אין באיזו מטענות המבקש, או בהצטברות הטענות, כדי לעורר ולו חשש דחוק לקיומם של משוא פנים או אף מראית עין של משוא פנים. הבקשה נדחתה.
