הרכב של 3 שופטי בג"ץ דחה עתירה שהגיש עו"ד חבר באופוזיציה של לשכת עורכי הדין, להתנות את כהונתו בוועדה למינוי שופטים של ראש הלשכה, עו"ד אפי נווה, בעריכת הסדר ניגוד עניינים שימנע ממנו לדון במינויים ובקידומם של שופטים ורשמים בכירים אשר לפניהם מופיעים אנשי משרדו. השופט עמית: "העותר חוטא באי הכרה של הדנ"א השיפוטי"
בג"ץ דחה עתירה שהגיש עו"ד אבי שינדלר, חבר מועצת לשכת עורכי הדין מטעם סיעת אופוזיציה, להתנות את כהונתו של יו"ר הלשכה, עו"ד אפי נווה, בוועדה למינוי שופטים בעריכת הסדר ניגוד עניינים שימנע ממנו לדון במינויים ובקידומם של שופטים ורשמים בכירים אשר לפניהם מופיעים אנשי משרדו. העתירה הוגשה בעקבות תחקיר "עובדה" שעסק בשיטת מינוי השופטים, בו סיפר בין היתר נווה על התנהלותו בעניינו של שופט שלטענתו נתן יחס לא טוב לעורכי דין ממשרדו לאחר שהלשכה לא הסכימה להזמינו להרצות בכנסים וימי עיון. השופט יצחק עמית: "אין חולק על חשיבות העיקרון והכלל של ניגוד עניינים, אך יש להישמר גם שלא למתוח כלל זה מעבר למידתו".
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בחודש נובמבר האחרון שודר בתכנית "עובדה" תחקיר שעסק בהליך מינוי שופטים. בתחקיר הופיע בין היתר יו"ר הלשכה, עו"ד אפי נווה, שסיפר למצלמה על שופט פלוני שנאמר לו כי הלשכה סבורה שאינו ראוי להרצות בכנסים ובימי עיון שהיא מארגנת. בעקבות זאת, לדברי נווה, חשו עורכי דין ממשרדו ביחס לא טוב מאותו שופט ולכן פנה לנשיא בית המשפט במחוז, פרס לפניו את הבעיה וביקש כי משרדו לא ינהל תיקים בפני אותו שופט. עוד סיפר נווה בתחקיר כי אילולא נפתרה הבעיה בעזרתו של אותו נשיא, היה פונה לשרת המשפטים ומבקש להעלות את הנושא בוועדה לבחירת שופטים כיוון שלדעתו ראוי להדיח שופט זה.
העותר, עו"ד אבי שינדלר, הוא חבר המועצה של לשכת עורכי הדין מטעם סיעה הנמצאת באופוזיציה. לטענת שינדלר, דברי עו"ד נווה בתחקיר "עובדה" מהווים בבחינת "הודאת בעל דין" בדבר ניגוד עניינים מובנה בין תפקידו של נווה כחבר הוועדה לבחירת שופטים לבין האינטרס האישי-כלכלי שלו כשותף במשרד עורכי דין אשר מונה מספר עורכי דין המופיעים בתיקי ביטוח ונזיקין בפני שופטים ורשמים בכל רחבי הארץ. לשיטתו של העותר, אל לחבר הועדה לשקול שיקולים אישיים כמו היחס של המועמד אל אנשי משרדו, או פסיקתו של המועמד בתיקים בהם המשרד מייצג ולכן הביע חשש כי למכלול השיקולים של נווה כחבר בוועדה למינוי שופטים עלולים להשתרבב שיקולים אישיים הנוגעים למידת החסד ששופט פלוני או שופטת אלמונית ירעיפו על עורכי הדין ממשרדו.
לצד זאת העלה העותר חשש נוסף למראית עין, כי יהיו שיסברו ששופטים או רשמים בכירים מעניקים יחס מועדף לאנשי משרדו של עו"ד נווה המופיעים בפניהם. הסעד שנתבקש בעתירה הוא כי כהונתו של נווה בוועדה תותנה בעריכת הסדר ניגוד עניינים, באופן שימנע ממנו לדון במינויים ובקידומם של שופטים ורשמים בכירים אשר לפניהם מופיעים אנשי משרדו.
השופט יצחק עמית, אליו הצטרפו השופטים אורי שהם וג'ורג' קרא, דחו את העתירה. לדברי עמית, המסגרת הנורמטיבית בסוגיה נעה בין שלוש הוראות חוק רלבנטיות: האחת, סעיף 4(א) לחוק יסוד השפיטה הקובע כי בוועדה למינוי שופטים יכהנו שני חברי לשכת עורכי הדין. זאת, מתוך ההנחה הייתה שאלו יביאו לוועדה את ניסיונם ואת היכרותם עם השופטים מהצד השני של הדוכן, כנציגי "הצרכן" של מערכת השיפוט. לדעת השופט עמית, המחוקק סבר שראוי שבוועדה לבחירת שופטים יהיה רוב מקצועי ולא רוב פוליטי, על מנת להבטיח את רמת השפיטה ולמנוע הכנסת שיקולים שאינם מקצועיים. לצד זאת העיר השופט כי יהיו מי שיטענו שבשנים האחרונות הופרה התכלית שבבסיס הרכב הוועדה וגם הצופה באותה תכנית "עובדה" עלול להתרשם באופן זה. עם זאת, יש להניח כי כל חברי הוועדה מטעם הלשכה יהיו מונחים רק משיקולים מקצועיים טהורים, וכי מינוי של שופט נעשה וייעשה על-סמך כישורים ועבודה קשה, ולא על סמך "ריצת רגליים במחוזות אחרים מחוץ למערכת".
הקודקוד השני של המשולש הנורמטיבי, לדברי עמית, נמצא בסעיף 6 לחוק בתי המשפט הקובע הוראות בדבר מינוי חברים לוועדה לבחירת שופטים. ביחס לנציגי הלשכה, נקבע כי אלו ייבחרו ע"י המועצה הארצית של הלשכה בבחירה חשאית והם יכהנו לתקופה של שלוש שנים. הקודקוד השלישי של המשולש הנורמטיבי קבוע בסעיף 53א לחוק לשכת עורכי הדין, הקובע כי "עורך דין שהוא חבר בוועדה לבחירת שופטים... לא ייצג צד בבית משפט, בבית דין דתי, בבית דין לעבודה או בלשכת הוצאה לפועל שהשופטים, הדיינים או רשמי ההוצאה לפועל המכהנים בו נבחרים או מתמנים על יסוד המלצת הועדה שבה הוא מכהן, כל עוד הוא חבר באותה ועדה". לדברי עמית, סעיף זה נוסף בשנת 1995 ומפרוטוקול הדיון בוועדת חוקה חוק ומשפט ניתן ללמוד כי ההסדר עוצב כשהמחוקק מודע לכך שאנשי משרדם של עורכי הדין החברים בוועדה מופיעים בפני שופטים ורשמים שהוועדה דנה במועמדותם. לפיכך, נקבע הסדר ממצה אשר מטיל מגבלה של ייצוג על עורך הדין חבר הוועדה, מבלי להרחיב מגבלה זו גם על עורכי הדין האחרים במשרדו.
עוד הוסיף עמית כי הסדר זה היה נהוג ומקובל מאז תיקונו ועד עצם היום הזה, מבלי שהועלתה כלפיו טענה כלשהי. בהינתן עובדה זו, הרי שהעותר תקף לא רק חוק מפורש ובקש להרחיבו מעבר למידותיו, אלא גם פרקטיקה קיימת שהגיונה בצידה, אשר משקפת איזון שערך המחוקק בין האינטרסים הנוגדים. לדברי עמית, גם אם קיים מתח מובנה הכרוך בחברות נציגות לשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים, הרי שהדרך המוצעת על ידי העותר עלולה לגרום לכך שעורכי דין יימנעו מלהציע עצמם כחברים בוועדה לבחירת שופטים, מחשש שהדבר יפגע אנושות במשרדם ובמשלח ידם. למצער, קיים חשש כי לשכת עורכי הדין לא תשמיע קולה בחלק משמעותי מדיוני הוועדה.
עוד העיר עמית כי אין חולק על חשיבות העיקרון והכלל של ניגוד עניינים, אך יש להישמר גם שלא למתוח כלל זה מעבר למידתו, אחרת אין לדבר סוף. "את כלל ניגוד העניינים יש ליישם בצורה זהירה ואחראית", כתב עמית, "יישום קיצוני וקנאי של הכלל עלול לפגוע ולסכל מן היסוד את תכלית הפעולה המנהלית או את תכלית החוק".
בהמשך, התייחס עמית לחשש שהביע העותר לפיו שופט או רשם בכיר המעוניין בקידום יטה משפט על מנת לשאת חן בעיני עורך הדין חבר הוועדה או מי מאנשי משרדו. "דומה כי העותר חוטא באי הכרה של הדנ"א השיפוטי וחוטא אף ליושרתם של עורכי הדין", כתב עמית בעניין זה. "אכן, שופט הוא בן אדם ולא מלאך. אך על כס השיפוט, השופט לומד כיצד "לנטרל" רעשים חיצוניים כמו מידת החיבה או חוסר החיבה שהוא רוחש לעורך דין פלוני או אלמוני. נער הייתי אך טרם זקנתי על כס השיפוט, ומניסיוני למדתי כי עורכי הדין מעריכים את השופט המקצועי שהשיקולים הענייניים והמשפטיים נגד עיניו. לכן, דווקא שופט שיבקש לשאת חן וחסד בעיני עורך דין זה או אחר, משיקולים זרים, לא יזכה להערכתו של אותו עורך דין".
סיכומם של דברים – העתירה נדחתה ונקבע כי אין להרחיב את המגבלה הקבועה בסעיף 53א לחוק לשכת עורכי הדין כפי שהוצע על ידי העותר.
