ביהמ"ש העליון דחה את ערעורם של בעלי זכויות בקרקע שעליה הקימו בני שבט אבו קוידר מבנים לא חוקיים, וקבע כי לצד חובתה של המדינה להגן על קניינם של המערערים, חלה עליה החובה להביא בחשבון בין שיקוליה גם את זכותם של בני השבט לכבוד ולתנאי קיום מינימלי
בית המשפט העליון דחה ערעור שהגישו בעלי זכויות בקרקע בסמוך לישוב נבטים נגד דחיית עתירתם לפעול למימוש צווי הריסה למבנים שהוקמו על המקרקעין על ידי בני השבט הבדואי אבו קוידר. בתוך כך, נמתחה ביקורת על מחדלה של המדינה להסדיר בהקדם את נושא התיישבות הבדואים בנגב, במיוחד במקרה זה, כאשר יש הסכם משנת 1998 ובני השבט הביעו את הסכמתם לעבור ליישוב קבע.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המערערים הם הבעלים של 12.5% בלתי מסוימים מחלקת מקרקעין בשטח של 654 דונם, המצויה בסמוך ליישוב נבטים, ממזרח לבאר שבע. שבט אבו קוידר מונה כ-3,000 נפש, המתגוררים מצפון וממזרח לנבטים לכל המאוחר משנות ה-80 של המאה הקודמת. חלק מבני השבט יושבים על הקרקע הנמצאת בחלקה בבעלות המערערים, ועליה הקימו מבנים ללא היתרי בניה.
בשנת 1998 נחתם הסכם בין נציגי השבט לבין הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, במסגרתו הוסכם כי תיבנה שכונה חדשה בעיר רהט, המיועדת למגורי קבע עבור בני השבט. בהסכם נקבע כי הוא יכנס לתוקפו רק לאחר אישור רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), אישור שלא נתקבל. סיבה מרכזית לעיכוב בקבלת האישור של רמ"י הייתה התנגדותה הנחרצת של עיריית רהט, שטענה כי ההסכם מקפח את זכויותיהם של תושבי העיר, וכי העברת השבט לעיר עלולה לעורר סכסוך משפחות.
בחלוף מספר שנים מחתימת ההסכם, ולאחר שהרשות לא פעלה ליישומו, השבט עתר לבית משפט העליון בדרישה להורות על זירוז הטיפול ביישום ההסכם. בשתי העתירות, המדינה התחייבה לפעול ליישום ההסכם, והעתירות נמחקו. במסגרת העתירה השנייה, הציעה המדינה לשבט שלוש חלופות ליישום ההסכם, והשבט בחר בחלופה השלישית, והמורכבת ביותר, הכוללת הרחבת תחום השיפוט של עיריית רהט ובניית שכונה חדשה על קרקע לא מתוכננת, הנמצאת כיום בתחום השיפוט של המועצה האזורית בני שמעון. ביוני 2009 העריכה המדינה כי נדרשות כחמש שנים לביצוע ההסכם על פי החלופה השלישית, אך לא עמדה בלוח זמנים זה.
המערערים הגישו עתירה מנהלית בבקשה להורות למדינה לפעול להוצאה ולמימוש של צווי הריסה ביחס לכלל המבנים שהוקמו על הקרקע על ידי בני השבט. לטענתם, התנהלות המדינה מול השבט היתה בלתי סבירה תוך עצימת עיניים לבניה רחבת ההיקף המתבצעת על קרקע פרטית. המדינה אף העצימה בעצמה את השתקעותם של בני השבט בקרקע, בכך שבנתה בניגוד לדין בית ספר וגני ילדים על הקרקע. עוד נטען כי גם כיום, המדינה אינה מקדמת את יישום התכנית בקצב ראוי וכי השבט מגלה בהתנהגותו כי אינו מעוניין להעתיק את מקומו, וממשיך לבנות באופן בלתי חוקי. המערערים טענו כי הם עומדים חסרי אונים נוכח הפלישה למקרקעין שבבעלותם, וכי תביעה לסילוק יד או כל סעד אזרחי אחר אינו ניתן לאכיפה, בהתחשב באופן התנהלות האוכלוסייה הבדואית מול מערכת המשפט.
בית המשפט לעניינים מנהליים הבהיר כי מדיניות אכיפה וקביעת סדרי העדיפויות מסורה לשיקול דעת הרשויות ובתי המשפט אינם נוהגים להתערב בכך. לעיתים נדרשת ראייה כוללת של הנושאים שברקע הסכסוך הקונקרטי, והדברים נכונים במיוחד בנושאים סבוכים כגון מצב הבדואים בפזורה. עוד צוין כי גם אם בעבר הייתה אווירת הפקר בנוגע לבנייה בקרקע, הרי שכיום המדינה שמה בראש סדר העדיפויות את הנושא של הסדרת ההתיישבות בפזורה, והיא פועלת לאכיפת דיני התכנון והבנייה וליישום ההסכם. עם זאת, נקבע כי יש לעשות את כל המאמץ להשלים את העתקת מקום מגורי בני השבט למקום החדש, מבלי לקבוע לוח זמנים נוקשה ומבלי לחסום את דרכם של העותרים לחזור ולפנות אל בית המשפט או לקדם הליכים אזרחיים אחרים.
בערעור לבית המשפט העליון טענו המערערים כי מדובר בקרקע פרטית שהשבט פלש אליה ללא זכות, וכי משך הזמן הארוך שבמהלכו רומס השבט את זכויות הבעלים במקרקעין צריך לעמוד לחובתו ולא לזכותו. המערערים השוו את המקרה הנוכחי לעניינים שנדונו בפרשת מגרון וגבעת האולפנה, שם נקבע כי אכיפת זכויות קנייניות לגבי בעלות פרטית בקרקע צריכה להיות בראש סדר העדיפויות של מדיניות האכיפה
עוד נטען כי המדינה אף תרמה להשתקעותו של השבט בקרקע וכי השקעת משאבי ציבור לרווחת פולשים וגזלנים היא בלתי סבירה באופן קיצוני. לטענת המערערים, חרף הצהרות המדינה כי היא תאכוף את חוקי התכנון והבנייה בקרקע, הבנייה ממשיכה מבלי שהמדינה פועלת להרוס את המבנים החדשים. המערערים הביעו חשש כי ככל שיחלפו השנים, השבט יחזור בו מהסכמתו להעתיק את מקום מושבו.
השופט יצחק עמית ציין כי אין חולק שתהליך יישום ההסכם נמשך זמן רב, וייתכן כי יחלוף פרק זמן לא מבוטל עד שהתכנית תתממש בפועל. עם זאת, המדינה אינה שוקטת על השמרים והיא פועלת ליישום ההסכם באופן שיענה לסעדים המתבקשים על ידי המערערים ותואמים את רצונו של השבט. המדינה פועלת הן במישור התכנוני ליישום מתווה העתקת השבט והן במישור האכיפתי, ולכן אין מקום להתערבות בית המשפט.
השופט עמית דחה את בקשת המערערים לקצוב למדינה מסגרת זמנים נוקשה ליישום ההסכם, נוכח הקשיים הצפויים בביצועו ובפרט נוכח התנגדותה הנוכחית של עיריית רהט למתווה המוצע. במצב דברים זה, ציין עמית, קביעת לוח זמנים קשיח ליישום ההסכם הוא בבחינת התערבות בליבת סדרי העדיפויות של רשויות האכיפה.
השופט דחה את ההשוואה שערכו המערערים בין מקרה זה לפסקי הדין בעניין מגרון ובעניין גבעת האולפנה, הן בשל הסביבה הנורמטיבית השונה החלה על אזור יהודה ושומרון, והן נוכח ההבדלים הבולטים בין המקרים. השופט הוסיף עוד כי לצד חובתה של המדינה להגן על קניינם של המערערים, חלות עליה חובות נוספות, לרבות מתן מענה לצרכי בני השבט. כך, קבע השופט עמית, יש משקל לטענת המדינה כי אין לפנות את בית הספר וגני הילדים המשרתים את מאות ילדי השבט קודם למציאת פתרון חלופי, שכן יש להביא בחשבון במסגרת סדרי העדיפויות גם את זכותם של בני השבט לכבוד, לתנאי קיום מינימלי ולחינוך.
השופט העיר עוד כי במקרה זה חלפו לכל הפחות כ-35 שנים, אם לא למעלה מכך, מאז התיישב השבט על הקרקע. "בני השבט לא היו מודעים לכך שמדובר בקרקע פרטית ואפילו המערערים עצמם – הבעלים של 12.5% בלתי מסוימים של הקרקע – סברו משך שנים רבות כי הקרקע חסרת ערך, לא התעניינו בגורלה, לא היו מודעים לכך שבני השבט תפסו חזקה בקרקע וממילא לא מחו על תפיסת החזקה בשטח", כתב השופט בפסק הדין. "כיום, השבט מונה קרוב ל-3,000 נפשות, חלק מהם, שמא חלקם הגדול, נולד במקום ופתרון הקבע אינו יכול להיעשות 'מהיום למחר'.
בסיום דבריו מתח השופט ביקורת נוקבת על המדינה והבהיר כי לגורם הזמן יש משמעות קריטית בעניין זה וכי ככל שחולף הזמן כך קשה הפתרון שיסדיר את התיישבות הבדואים בנגב. במקרה זה, הדגיש השופט, מדובר במקרה קל, שכן בני השבט הצהירו שוב ושוב כי הם נכונים להעתיק את מקום מגוריהם ומעוניינים בפתרון של קבע, ואף נחתם עמם הסכם לפני כ-18 שנה. "אם זה הקצב שבו מתנהלים הדברים כאשר קיימת נכונות מצד התושבים הבדואים, קשה שלא להרהר אם הרשות המבצעת אכן הפנימה את המלצתה-אזהרתה של ועדת גולדברג כי 'פתרון כולל ומהיר שיסדיר את התיישבות הבדואים בנגב הוא על כן צו השעה'".
לקריאה נוספת, ראו:
ביהמ"ש דחה את ערעורם של בני שבט בדואי בנגב על החלטה לפנותם לישוב סמוך
