חדשות

השופט צבי זילברטל הוסיף 8 חודשי מאסר לעונשם של האחים שלמה ונחמן טוויטו, שהורשעו בהצתת בית הספר שבו לומדים יחד ילדים ערבים ויהודים ובריסוס כתובות נאצה על קירותיו. השופט קבע כי האיזון שקבע המחוזי בין הגמול וההרתעה לבין הנסיבות האישיות לא נתן ביטוי מספק לחומרת המעשים שהופנו כלפי תלמידים רכים בשנים

בית המשפט העליון קיבל את ערעורה של המדינה והחמיר בעונשם של האחים שהורשעו בהצתת בית הספר הדו לשוני בירושלים, שבו לומדים יחד ילדים יהודים וערבים. השופט צבי זילברטל קבע כי היה מקום להעמיד את העונש שנקבע במיקום גבוה יותר במתחם הענישה, על מנת שזה יהלום את חומרת המעשים, וכן על מנת לשלוח מסר מרתיע. 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

במוצאי שבת, ה-29 בנובמבר 2014, הוצת בית הספר הדו לשוני בירושלים ורוססו על קירותיו כתובות נאצה. ההצתה היתה פרי פעולה מאורגנת ומתוכננת – המציתים בחרו את היעד וביצעו בו סיור מקדים, הצטיידו בתחנת דלק בבנזין, פרצו לבית הספר, ריססו כתובות נאצה, התיזו בנזין והציתו אש. האש שאחזה בבית הספר גרמה לנזק כבד לשתי כיתות א', לציוד שבתוכן וכן לציוד חיוני נוסף של בית הספר. ההצתה התבצעה בימים שבהם שרר מתח רב במדינה ובירושלים בפרט, על רקע אירועי מבצע צוק איתן, חטיפתם ורציחתם של שלושה נערים יהודים וחטיפתו ורציחתו של נער ערבי.

המשיבים, האחים שלמה ונחמן טוויטו, הודו כי הם אלה שהציתו את בית הספר והסבירו כי עשו זאת כמחאה על כך שבבית הספר לומדים בצוותא תלמידים יהודים וערבים. "מחאה" זו קיבלה ביטוי גם בכתובות הנאצה הקשות שרוססו על קירות בית הספר, בהן "מוות לערבים", "אין דו קיום עם הסרטן", "כהנא צדק" ו"די להתבוללות".

המשיבים הורשעו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של הצתה והשחתת פני מקרקעין. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה על העונש, וזה נקבע על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר גזר על שלמה טוויטו 24 חודשי מאסר בפועל, ועל נחמן טוויטו 30 חודשי מאסר בפועל, שניהם בניכוי ימי מעצר. בנוסף, נידונו המשיבים למאסר על תנאי וחויבו בתשלום פיצוי כספי לבית הספר. בית המשפט המחוזי הבהיר כי במקרה זה, לעבירת ההצתה נלווית חומרה יתרה נוכח המניע "האידיאולוגי" שבבסיסה והעיתוי שבו בוצעה – כאשר הארץ מצויה בתקופה ביטחונית מתוחה וקשה וכשהמשיבים תרמו במעשיהם להגברת המתח והאיבה. מנגד, הובא בחשבון לקולא כי ההצתה התבצעה בשעות הערב, ומכאן שהמשיבים לא כיוונו את פגיעתם לפגיעה בנפש אלא ברכוש בלבד.

המדינה ערערה על קולת העונש שנגזר על המשיבים וטענה כי זה אינו מבטא כראוי את עיקרון ההלימה, שכן הוא אינו עומד ביחס הולם לחומרת המעשים, נסיבות ביצועם ומידת אשמתם של המשיבים. לטענת המדינה, היה על בית משפט קמא להעניק משקל רב לכך שבמעשיהם פגעו המשיבים לא רק ברכוש ולא רק בתלמידי ובצוות בית הספר אלא גם ב"ערכי כבוד האדם, השוויון והסבלנות" במדינת ישראל. בתוך כך, טוענת המדינה כי מפסיקה שיצאה מבית משפט זה וכן מפסיקה זרה ניתן ללמוד על נכונות המשפט לייחס לפשיעה על רקע אידיאולוגי חומרה יתרה בשל הפגיעה הטמונה בה לחברה כולה.

השופט צבי זילברטל קיבל את הערעור וציין כי פרשה זו ממחישה עד כמה מורכבת היא מלאכת האיזון בין שיקולים החברתיים-ציבוריים בקביעת העונש – הגמול וההרתעה, לבין השיקולים האינדיבידואליים. "מן העבר האחד, דומה כי לא ניתן להדגיש מספיק את החומרה שבמעשי המשיבים ואת הצורך להביע סלידה מפני מעשים מעין אלה ולהרתיע מפני הישנותם. מן העבר האחר, יש לזכור כי ענישה היא לעולם אינדיבידואלית ועוצמת הזעזוע ממעשי המשיבים אינה מצדיקה שנחרוש על גבם הלכות בדבר ענישה עד כדי פגיעה בסיכויי שיקומם", כתב השופט בפסק הדין.

השופט קבע כי האיזון שבוצע בגדר גזר דינו של בית משפט קמא לא נתן ביטוי מספק לחומרת מעשיהם של המשיבים, אשר פגעו באופן ישיר בבית ספר, בתחושת הביטחון של תלמידיו ושל צוות ההוראה, ובאופן עקיף בתחושת הבטחון של הציבור ובמאמציו לנסות ולקיים חיים שלווים באזורים רוויי מתח ממילא. בעניין זה צוין כי הרף התחתון של מתחם הענישה שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי אכן נמוך מדי, וכי מתחמי ענישה חמורים יותר נקבעו בנסיבות חמורות פחות.

השופט זילברטל הוסיף כי הזירה שנבחרה על ידי המשיבים, הנזק הישיר שנגרם לבית הספר והנזק העקיף שנגרם לבאי בית הספר ולתחושת הביטחון הכללית של הילדים והוריהם, במוסד שאמור להוות עבורם מקום מוגן, גם בימים של אי שקט ביטחוני, מבדילה במידת מה את המקרה ממקרים אחרים שנדונו בפסיקה, והיא צריכה לבוא לידי ביטוי בחומרת העונש.

השופט עמד על הצורך לשלוח מסר מרתיע ופסק כי בכל מקרה, נדרש היה למקם את עונשם של המשיבים במיקום גבוה יותר בתוך מתחם הענישה. "אף שאיני חולק על מסקנתו של בית משפט קמא כי נסיבות שונות בעניינם של המשיבים מצדיקות התחשבות, סבורני כי ניתן להם משקל יתר בגזר הדין", ציין השופט. "בפנינו שני משיבים צעירים שהציתו בית ספר, בניסיון להעביר מסר מפחיד ומאיים כלפי מי שמחזיקים בעמדות שונות משלהם, ובמקרה זה – מי ששואף לקדם חיים של דו-קיום. מסר זה הפנו המשיבים בראש ובראשונה לעבר תלמידי בית ספר רכים בשנים שנאלצו לראות את כיתות א' שבו שרופות, מתוך ידיעה שהדבר נעשה ביד מכוונת השוטמת את ערכי בית הספר".

משכך, קבע השופט זילברטל כי יש להוסיף לעונש המאסר שהושת על המשיבים שמונה חודשי מאסר נוספים. עונש זה, הבהיר השופט, אף שגם בו אין כדי לבטא באופן מלא את החומרה שבמעשיהם של המשיבים, מוצע בהתחשב בכך שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם נאשמים, ובהתחשב בנסיבות לקולא.

למסקנה זו הצטרפו גם השופטים יורם דנציגר ואליקים רובינשטיין, שאף הוסיף כי השולח אש במבקשי דו-קיום בין יהודים לערבים, גם אם הוא חולק על דרכם, פוגע לא רק בערכיה הדמוקרטיים של המדינה אלא גם בערכיה היהודיים. "ותחת שינהג דרכי שלום וסובלנות בין בני הארץ הוא מחרחר ומלבה – מלבה תרתי משמע – שנאה. לבית משפט זה ולבתי המשפט בכלל חובה להיאבק בכך" , סיכם השופט רובינשטיין.

ע"פ 5794/15

לקריאה נוספת, ראו:

המדינה מבקשת מהעליון להחמיר עם מבצעי פשעי אלימות על רקע אידיאולוגי