ביהמ"ש קבע כי מתקיימים התנאים להעברת נטל ההוכחה אל כתפי המדינה, בפרט נוכח היעדרו של דוח ספירות, הכולל את כל המכשירים שבהם נעשה שימוש במשלך הניתוח. ביהמ"ש פסק כי הנסיבות שהוכחו מובילות למסקנה היחידה לפיה המחט נותרה בגוף התובעת במהלך הניתוח, וכי המדינה לא עמדה בנטל להוכיח כי לא היא זו שאחראית לכך
בית משפט השלום חייב את משרד הבריאות לפצות מטופלת ב-128 אלף שקל בגין נזקי גוף שנגרמו לה כתוצאה מהותרת מחט בבטנה במהלך ניתוח שעברה בבית החולים "זיו" בצפת, לשחרור עצב כלוא בצדה של צלקת שנותרה לה מניתוח קיסרי. השופטת רננה גלפז מוקדי קבעה כי מתקיימים התנאים להעברת נטל ההוכחה אל כתפי המדינה, בפרט נוכח היעדרו של דוח ספירות שאמור היה לכלול את כל המכשירים שבהם נעשה שימוש במהלך הניתוח, ובכלל זה גם את סוגי המחטים השונים. לפיכך, סברה השופטת כי נגרם לתובעת נזק ראייתי וכי הנסיבות שהוכחו מובילות למסקנה היחידה לפיה המחט נותרה בגוף התובעת במהלך הניתוח וכי המדינה לא עמדה בנטל להוכיח כי לא היא שאחראית לכך.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובעת, ילידת 1966, עברה ב-2002 ניתוח קיסרי בבית החולים זיו בצפת וילדה את בנה השישי. לטענתה, עוד במהלך האשפוז בבית החולים היא התלוננה על כאבים עזים בבטנה באזור החתך הניתוחי, אך הצוות הרפואי הרגיע אותה בהסבר כי מדובר בכאבים הנובעים מהפעולה הכירורגית ושיחלפו עם הזמן. חרף האמור, הכאבים לא פחתו ובמהלך השנתיים הבאות פנתה התובעת חזור ושנה לקופת החולים בתלונות וקיבלה טיפול בנוגדי כאבים שונים ואף באמצעות זריקות לגב, אך ללא הועיל. במסגרת הבירור הרפואי, שכלל ביקורים אצל רופאה גניקולוגית ואצל הרופא אשר ביצע את הניתוח הקיסרי, הופנתה התובעת לביצוע בדיקות הדמיה שונות, ובשלב מסוים פנתה לבית החולים ואושפזה לצורך בירור. במהלך האשפוז בוצע ניתוח חוקר באזור הצלקת הניתוחית הקיסרית, במהלכו אותר חלק של עצב כלוא בצלקת וזה שוחרר והוסר עם חלק מהצלקת. על אף תקוותיה של התובעת כי בכך תבוא לכדי סיום מסכת הייסורים שעברה, היא המשיכה לסבול מכאבים באזור הצלקת ועל כן הופנתה בשנת 2008 לבדיקה נוספת אשר הדגימה גוף זר בצלקת הניתוחית מצד ימין המתאים למחט. בעקבות האמור, אושפזה התובעים בבית החולים הגליל המערבי בנהריה ועברה ניתוח לצורך להוצאת הגוף הזר, שאכן התברר כמחט ישרה וחלולה באורך של 3.5 ס"מ, אשר קצה הפלסטיק חסר בה.
בתביעה שהגישה בטענה לרשלנות רפואית טענה התובעת כי המצאות המחט בגופה היא ממצא עובדתי שאין לגביו ספק, ומאחר שהיא אינה יכולה לדעת מהן הנסיבות שהביאו להימצאותה בצלקת הניתוחית יש להעביר את הנטל להוכיח כי לא התרשלה אל כתפי משרד הבריאות. עוד טענה התובעת לעוולת התקיפה, בין היתר בשל כך שהמדינה או מי משלוחיה נמנעו ממתן הסבר כמתחייב ומבלי שקיבלו את הסכמתה מדעת.
המדינה מצדה כפרה בטענות התובעת והכחישה כל קשר בין טיפול רפואי כלשהו שניתן לה לבין הימצאות המחט בגופה. לחילופין נטען כי האירועים מושא התיק הם בלתי צפויים ולא ניתנים למניעה בשקידה סבירה, וכי הניתוח הנטען בוצע לפי הסטנדרטים המקובלים. עוד הצביעה המדינה על ריחוק הנזק והזמן הרב שחלף מהניתוח ועד הוצאת המחט אשר מנתקים לשיטתה את הקשר הסיבתי בין הימצאות המחט בגופה של התובעת לניתוח הקיסרי. לפיכך, עמדת המדינה היא כי מקורה של המחט בטיפולים אחרים שקיבלה התובעת במרוצת הזמן.
השופטת רננה גלפז מוקדי קיבלה את התביעה וקבעה, לאחר בחינת חוות דעת המומחים שהוגשו בתיק, כי
כי המחט לא נותרה בבטן התובעת על ידי הצוות המנתח בניתוח הקיסרי, אפשרות שנשללה מכל וכל גם על ידי המומחה מטעם בית המשפט. זאת, מהטעם שבבדיקת CT לפני הניתוח השני המחט בצידה הימני של הצלקת כלל לא נצפתה ולא הייתה בגופה של התובעת.
בכל הנוגע לניתוח השני, ציינה השופטת כי הרופא המנתח הכחיש שימוש במחט חלולה כמו זו שהוצאה מבטן התובעת, אולם מנגד לא הוכח כי התובעת עברה טיפול רפואי כלשהו בתווך שבין מועד הניתוח השני לבין הניתוח השלישי במהלכו הוצאה המחט. כמו כן, מעדות התובעת ניתן להבין כי היא לא קיבלה זריקות בבטנה ולא חיטטה בבטנה עם מחט, ולא הובאו מסמכים רפואיים כלשהם הסותרים עדות זו. מכל מקום, ציין בית המשפט כי לא ניתן היה לאתר את דוח ספירת המכשירים אשר אמור לכלול התייחסות ברורה גם לסוגי המחטים שבהן נעשה שימוש במהלך הניתוח, והמדינה לא הציגה כראיה נוהל כלשהו התומך בטענתה כי לא נדרש למלא דוח ספירות בניתוח מסוג זה שבוצע לתובעת.
עוד צוין כי התובעת אשר הייתה מורדמת במהלך הניתוח בהרדמה כללית אינה יכולה מטבע הדברים לדעת מה בדיוק נעשה במהלך הניתוח והיא נסמכת על תיעוד הדברים. משכך, נגרם לתובעת נזק ראייתי בשל העדרו של דוח הספירות, באופן המביא להעברת נטל הראיה אל המדינה להוכיח את אותן עובדות שנויות במחלוקת, קרי כי לא נעשה שימוש במחט מסוג זו שהוצאה מגוף התובעת. בעניין זה, סברה השופטת כי התובעת הוכיחה את התנאים הנדרשים לצורך העברת נטל ההוכחה מכוח כלל "הדבר מדבר בעדו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין), וכי גם אלמלא הייתה מוכיחה זאת, הרי שבשים לב לראיות הנסיבתיות היא הצליחה להראות קיומה של רשלנות לכאורה מצד המדינה, שדי בה כדי להעביר את המטוטלת לצדה לסתור את הראיות הנסיבתיות שהוכחו. בנוסף, עליה לתת הסבר סביר לכך שלא נערך או לא נשמר דוח ספירות בניתוח שבמחלוקת.
לגופו של עניין, נקבע כי לא ניתן מענה ברור או הסבר סביר לכך שלא נשמר או לא נערך דוח ספירות בניתוח השני, וגם מדברי המנתח עלו דברים סותרים בסוגיה זו. בית המשפט הדגיש כי העדרו של הדוח הוא מהותי, שכן דוח זה אמור לכלול את כל המכשירים בהם נעשה שימוש ובכלל זה גם את סוגי המחטים השונים, ולכן היעדרו מערים קושי על התובעת ובעקבותיה על בית המשפט לברר מה בדיוק נעשה בתוך חדר הניתוח במהלך הניתוח השני. עניין זה, בצירוף העדויות מהן עולה כי קיימת פרקטיקה להזריק גם חומר הרדמה מקומי לאזור המנותח, מובילות לדעת בית המשפט למסקנה כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי לא נעשה שימוש בפרקטיקה זו במקרה של התובעת, וכי לא נותרה בגופה המחט המדוברת. נוכח האמור, שוכנע בית המשפט כי הנסיבות שהוכחו מובילות למסקנה המתחייבת לפיה המחט נותרה בגוף התובעת במהלך הניתוח השני, וכי המדינה לא עמדה בנטל להוכיח כי לא היא שאחראית לכך.
השופטת הבהירה כי העובדה שהניתוח בוצע בצד שמאל של הצלקת והמחט הוצאה מצד ימין אינה סותרת את המסקנה לעיל, שכן לא הוכח כי המחט לא יכולה הייתה, לפחות בתקופה הסמוכה לאחר הניתוח, לזוז בבטן התובעת. כן צוין כי המומחה מטעם בית המשפט אמנם טען כי אינו מכיר מצב שכזה, אולם אינו יודע לומר האם התופעה מוכרת בספרות ואין ראיות ברורות ביחס לשאלה זו. משכך, ונוכח העברת הנטל אל כתפי המדינה, היה עליה להביא ראיות מתאימות אשר לא הובאו.
מבחינה משפטית, קבע בית המשפט כי השארת מחט בבטן התובעת אינה מתיישבת עם נורמת התנהגות מקובלת וכי השארת חפץ בגוף החולה בעת ניתוח הוא מן המקרים המובהקים המוכרים כרשלנות. השופטת הבהירה כי על הרופאים מוטלת החובה לדאוג הוצאת כל גוף זר מגוף המטופל בטרם סיום הניתוח וסגירת הפצע, ולכן מתקיים הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי בין חריגת הנתבעת מסטנדרט הטיפול הסביר בהותרת המחט בגוף התובעת, לבין הנזק שנגרם לה.
