ביהמ"ש קבע כי העובדה שההתנהגות הקונקרטית שבגינה הורחק לא הולידה בפועל כל פרובוקציות אינה שוללת את ההנחה הסבירה כי מדובר בהתנהגות בעלת פוטנציאל לפגיעה במרקם העדין של היחסים בין הדתות. עוד נקבע כי בניגוד לביקורת על היעדר נהלים ברורים, גליק דווקא ידע היטב מה נדרש ומצופה ממנו, ואף קיבל פירוט מלא של "הנהלים" שעל היעדרם הוא מלין
בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה על חיובה לפצות את פעיל הימין יהודה גליק בחצי מיליון שקל, לאחר שבית משפט השלום קבע כי היא התרשלה בהרחקתו מהר הבית לתקופה של שנתיים ימים. השופט ארנון דראל קבע כי הגם שההחלטה לא הייתה מוגבלת בזמן ונפלו פגמים לעניין אי קיום חובת השימוע וזכות הטיעון של גליק, אין בכך התרשלות וקשר סיבתי לנטען. עוד נקבע כי המדינה אכן התרשלה בכך שהפרה את חובתה לעיין מחדש בהחלטה מעת לעת, אלא שאין מקום לקבוע מסמרות בעניין זה נוכח התנהלותו של גלי,ק אשר כשל בחובתו להקטין את נזקו בכך שלא תקף בזמן אמת את ההחלטה בפני בג"ץ.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
במסגרת עבודתו ופעילותו הציבורית למען עליית יהודים להר הבית ולמען מימוש זכויות היהודים בהר, נהג גליק לעלות להר הבית כמעט מדי יום ולהתפלל שם. בפברואר 2011, עלה גליק להר הבית ביחד עם קבוצה וצולם על ידי צוות של חדשות ערוץ 10 לצורך כתבה, שבה הוא נצפה בין היתר כשהוא עומד אל מול כיפת הזהב ומקריא מתוך התפילה תוך שהוא מנסה להסתיר את מעשיו בתנועות ידיים המדמות הדרכה לתיירים. אין מחלוקת ששלושה ימים לאחר שידור הכתבה נאסרה כניסתו של גליק להר, וכי במשך שנתיים ימים סירבה המדינה לאפשר לו לעלות להר.
על רקע זה, הגיש גליק תביעת נזיקין נגד המדינה, שבה טען כי זו מתנכלת לו ומצרה את צעדיו על רקע פעילותו הציבורית. המדינה מנגד, טענה כי החלטתה לאסור את עלייתו של גליק להר הבית התבססה על האירוע בו צולם לכתבה בערוץ 10, שכן תפילתו על הר הבית נעשתה בניגוד לנהלים החלים על המבקרים בהר ובניגוד להתחייבויות עליהן חתם.
בפסק דינו קיבל בית משפט השלום את התביעה במלואה תוך שקבע כי ההרחקה נעשתה בחוסר סמכות וללא כל בסיס. בנוסף, מתח בית המשפט ביקורת חריפה על המדינה נוכח היעדר נהלים ברורים ומפורשים החלים על המבקרים בהר, וקבע כי מדובר במחדל של ממש מטעמה בשים לב לכך שטענה להפרת נהלים כאמור עשויה להיות בעלת השלכות של הליכים מנהליים ואף פליליים. האפשרות כי ינקטו כנגד אדם הליכים כאמור מבלי שקיימות הוראות ברורות ומפורטות שניתנו על ידי הרשות המוסמכת אינה עולה בקנה אחד עם שלטון דמוקרטי. יתר על כן, אין מחלוקת כי התנהגות בלתי ראויה בהר הבית טומנת בחובה גם סיכון גבוה להשלכות על המצב הביטחוני ולכן מדובר בנהלים בעלי ערך גבוה ביותר גם מבחינה הבינלאומית והפוליטית והיעדרם מגדיל את הסיכון לנפיצות, למחלוקות ולמתחים מיותרים. נוכח האמור, פסק בית המשפט לגליק את מלוא הפיצוי שתבע, בסך חצי מיליון שקל, בתוספת הוצאות ושכ"ט בסך של 150 אלף שקל.
השופט ארנון דראל קיבל את ערעור המדינה וציין כי סעיף 4א(1) לפקודת המשטרה מקים את סמכות המשטרה להגביל את הכניסה למקומות קדושים, ובאופן מיוחד להגביל את חופש הפולחן והביטוי בהר הבית נוכח רגישותו יוצאת הדופן של המקום. עם זאת, נוכח מרכזיותן של חירויות אלו נקבע בפסיקת בית המשפט העליון כי הגבלת הכניסה להר הבית תיעשה רק כאשר נמצאה "התאמה בין עוצמת הפגיעה למידת ההצדקה לה", ועל כן קביעה כזו מחייבת תשתית עובדתית שתניח כי מתן גישה להר הבית עשוי לגרום נזק ניכר לאינטרס הציבורי וכי ההסתברות לקרות הנזק היא קרובה לוודאי.
לאחר עיון במכלול החומר שהוצג בפניו, שוכנע השופט כי ההחלטה לגופה לא חרגה מסטנדרט ההתנהגות של רשות סבירה, או כי הבחירה בהרחקה לא הייתה מתחייבת מנסיבות המקרה עד כי ניתן לראות בה כהתרשלות מצד המדינה. עוד צוין כי מדובר בהחלטה שלטונית הכרוכה בהפעלת שיקול דעת רחב ובקביעת איזון בין שיקולים ביטחוניים רגישים לבין זכויותיו של גליק, כאשר בהחלטות בעלות אופי מעין זה נוטה בית המשפט לנקוט בריסון שיפוטי. במקרה זה, העיד מנהל היחידה למקומות הקדושים בעיר העתיקה בירושלים כי התנהגותו של גליק בהר, כפי שעלתה מהתיעוד בכתבה, יצרה "פוטנציאל סיכוני גדול" והעלתה "באופן ברור את סף הרגישות בהר הבית", ולא עולה כי דבריו נאמרו בעלמא או כי קיים טעם מבוסס שלא לקבלם. עוד נקבע כי עצם העובדה שההתנהגות הקונקרטית ביום האירוע לא הולידה בפועל כל פרובוקציות, אינה שוללת את ההנחה הסבירה שמדובר בהתנהגות בעלת פוטנציאל ליצירת התפרצות ולפגיעה במרקם העדין של היחסים בין הדתות בהר הבית. לפיכך, קבע בית המשפט כי נמצאו טעמים סבירים להפעלת הסמכות לפי סעיף 4א לפקודת המשטרה.
בכל הנוגע להיעדר נהלים ברורים, ציין השופט דראל כי אכן אין חולק כי להנחיות מנהליות פנימיות יש יתרונות רבים, כשבין היתר הן מסייעות לרשות בהפעלת שיקול דעתה במימוש סמכות קונקרטית המוענקת לה בדין, ללא צורך בקבלת החלטות באופן פרטני. לצד האמור, קביעתן של הנחיות אלו לרוב אינה בגדר חובה. במקרה זה גליק דווקא ידע היטב מה נדרש ומה מצופה ממנו ובניגוד לאחרים אף קיבל פירוט מלא של ה"נהלים" שעל היעדרם הוא מלין וחתם על מכתבי התחייבות שבהן פורטו בכתב הדרישות ממנו. מכאן, שבכל הנוגע לעניינו הפרטני, ובמנותק מהשאלה אם נדרשים נהלים כלליים או לא, המעט שניתן לומר הוא כי לא קיים קשר סיבתי בין היעדרם של הנהלים לבין התנהגותו של גליק, שהפרה את הכללים שנקבעו לו עצמו בעת שעלה להר הבית.
אשר לעובדה שפרק הזמן שבו נאסרה כניסתו של גליק להר לא הוגבל מראש במסגרת ההחלטה המקורית, ציין בית המשפט כי למרות שקביעה מראש של זמן המגבלה ובחינתו של פרק הזמן עם תום התקופה היו דרך ראויה להפעלת הסמכות – הרי שכאשר מדובר בסיכון ביטחוני אין זה מן הנמנע כי לא ניתן להעריך מראש את פרק הזמן שבו יחול האיסור. לפיכך, הבחירה בחלופה של צו בלתי מוגבל הכפוף לעיון תקופתי מחדש אינה מקימה בנסיבות המקרה עילת תביעה אזרחית.
השופט דראל הוסיף כי המדינה אכן לא פעלה לעריכת שימוע פורמאלי מסודר לגליק טרם קבלת ההחלטה וספק אם התקיים כלל שימוע באותה ישיבה שבה נמסר לו על האיסור לעלות להר הבית. יחד עם זאת, גם אם הדבר מבסס פגם במישור המנהלי, לא נובעת מכך בהכרח המסקנה כי מוטלת על הרשות אחריות אזרחית בשל אי עריכתו של שימוע ואי מתן זכות טיעון. עוד צוין כי מכל מקום אין צורך להכריע בכך שכן ממילא גם בעניין זה לא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לגליק לבין ההתרשלות, ככל שהייתה, בהתחשב בכך שעמדתו אכן נשמעה עם הגשתם של כתב התביעה ושל הבקשה למתן סעד זמני.
בכל הנוגע לאי בחינתה המחודשת של ההחלטה מעת לעת, קבע בית המשפט כי אכן דובר בהתרשלות מטעם המדינה היות והמדובר בחובה לקיום הליך ראוי והוגן הבוחן תקופתית את שלילת חופש התנועה, שהיא זכות יסוד של גליק. בנוסף, נמנעה המדינה משמיעת עמדתו של גליק במהלך אותן שנתיים, ומתקיים לכאורה קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לו כתוצאה מאותה התרשלות. על אף האמור, קבע בית המשפט כי גם בעניין זה אין צורך להכריע, נוכח הפרת חובתו של גליק להקטין את נזקו שהתבטאה בהימנעותו מתקיפת ההחלטה בתקיפה ישירה על ידי פניה לבג"ץ, וחלף זאת אחז בתביעתו הכספית. בעניין זה הזכיר בית המשפט כי חובת הניזוק להקטין את נזקו היא אחד הנדבכים של תורת הפיצויים, וביחד עם ניכוי האשם התורם היא נותנת ביטוי להתחשבות באינטרסים של המזיק בקביעת הפיצוי לניזוק. עם זאת, בעוד שהאשם התורם מפחית מסכום הפיצויים, חובת הקטנת הנזק מטילה על הניזוק את הנטל לנקוט בכל הצעדים הסבירים כדי להקטין את הנזק שנגרם לו וככל שלא עשה כן יש להפחית או לבטל את חיוב המזיק בתשלום פיצויים. במקרה זה, סבר השופט כי פנייתו של גליק לבג"ץ הייתה מביאה לביקורת שיפוטית על ההחלטה בזמן אמת ויכולה הייתה להסתיים בין באישורה של ההחלטה, ביטולה, פסיקת פיצוי וכד'. משלא עשה כן, נשללת הזכות לפיצוי באופן מלא.
לבסוף, קבע בית המשפט למעלה מן הצורך כי ככל שהיה מוצא לפסוק פיצוי כלשהו לגליק, היה מקום להעמיד אותו על סכום מתון בהרבה ממה שנפסק, בסך של כ-85 אלף שקל.
לקריאה נוספת, ראו:
ביהמ"ש בביקורת על המדינה: היעדר נהלים ברורים לביקור בהר הבית - מחדל ממשי
בוטלה הרשעת יהודה גליק בגין אי ציות לשוטר במדים: "מדובר בעניין ציבורי פעוט"
