ביהמ"ש קבע כי פרסום בקבוצת פייסבוק כמוהו כפרסום באמצעי תקשורת המטיל אחריות על הנתבע בעוולה של לשון הרע גם מקום שפרסום מסוים הועלה על ידי אדם אחר, כאשר הוא יכול לקבוע אם פוסט כלשהו יוותר ברשת או יוסר ממנו. לצד האמור הובהר כי אין בכך כדי לפטור מאחריות את מי שניסח ופרסם בפועל את הפוסט הפוגעני
פוסטים העולים לקבוצת פייסבוק כמוהם כפרסום ב"אמצעי תקשורת", המטיל אחריות בלשון הרע על מנהל הקבוצה/האחראי עליה גם מקום שפרסום מסוים הועלה על ידי אדם אחר. כך קבע בית משפט השלום במסגרת דיון בתביעת לשון הרע שהגיש ראש המועצה המקומית מזכרת בתיה נגד תושב. לאחר בחינת הדברים, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לראות בקבוצת פייסבוק משום "אמצעי תקשורת" על פי הגדרת החוק, שכן אף שלא מדובר בשידור רדיו או טלוויזיה אין ספק שהעלאת תכנים לאתר פייסבוק יש בו משום העברת ידיעות, סיפורי מאורעות, הערות או ביאורים, או "ענין אחר בעל חשיבות ציבורית" שכנכלל בהגדרת החוק. לצד האמור הובהר כי אין בכך כדי לפטור מאחריות את מי שניסח ופרסם בפועל את הפוסט הפוגעני.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובע מכהן מזה כעשור כראש המועצה המקומית מזכרת בתיה. על פי הנטען בכתב התביעה, לאחר שהנתבע נקנס בגין חניה על המדרכה בתחומי הרשות וניסיונותיו לביטול הקנס כשלו, הוא החל לפנות לגורמי ממשל ואכיפה שונים נגד התנהלות התובע, ובמקביל החל לפרסם פוסטים בפייסבוק בגנותו של ראש המועצה. עניינה של התביעה במספר פרסומים שביצע הנתבע בקבוצות ודפי פייסבוק שונים, אשר לטענת התובע מבקשים להציגו כמי שמזלזל בתושבי מזכרת בתיה, מתייחס אליהם "כאל אוויר", מטייח, אינו מקפיד על אמירת אמת, ואינו משלם ארנונה. לפיכך, סבר התובע כי כל הפרסומים הם בבחינת לשון הרע ונאמרו כדי להשפיל, ללעוג ולבזות אותו בעיני הבריות, בפרט לאור העובדה כי דובר בתקופת בחירות.
הנתבע טען מנגד כי מדובר בתביעה טקטית ופוליטית בלבד שבאה להרתיעו מלהמשיך לבקר את התובע לפני תקופת הבחירות. בעניין זה, הצביע הנתבע על כך שהתביעה הוגשה זמן רב (כשנה) לאחר הפרסומים ובאה בשל רדיפה של התובע אותו, לרבות בשל ביקורת לגיטימית נגדו שהושמעה בתקופה שבה אין מבקר פנים או נציג תלונות הציבור או ועדת ביקורת פעילה במועצה. עוד טען הנתבע כי הביקורת כלפי התובע הועלתה בשל עובדות שונות בהן קיום חריגות בניה בביתו, הימנעות התובע מלשלם ארנונה באופן התואם את הוראות הדין, השתתפות התובע בישיבות הועדה המקומית "זמורה" בנוגע לשינוי ייעוד קרקע שבנוגע אליו הוא נמצא בניגוד עניינים, פעילות בניגוד להנחיות יו"ר ועדת הבחירות המרכזית; פעילות בניגוד למכרז המתייחס להקמה והפעלת גני ילדים.
השופטת רנה הירש דחתה את התביעה וקבעה כי לגבי מקצתם של הפרסומים ניתן לקבוע באופן ברור כי הביטויים מהווים לשון הרע. בכלל זאת, ציינה השופטת פרסומים המייחסים לתובע הימנעות או איחור בתשלום ארנונה על ביתו ופרסום תמונה של אדם הלובש חולצה עם הכיתוב "ראש המועצה שונא אתיופים". עוד נקבע כי אין ספק שמתקיים יסוד הפרסום שבסעיף 2 לחוק בשים לב לכך שמדובר באמרות בכתב שהיו מיועדות לאנשים נוספים זולת הנפגע, והגיעו למספר בלתי ידוע של אזרחים.
עם זאת, מאחר שאין חולק שחלק מהפרסומים לא בוצעו אישית על ידי הנתבע, מתעוררת השאלה האם מדובר בפרסום ב"אמצעי תקשורת". זאת, נוכח הוראת סעיף 11 לחוק המטילה אחריות לפרסום לשון הרע שפורסמה באמצעי תקשורת על "עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית יישא גם האחראי לאמצעי התקשורת". בעניין זה, המונח "אמצעי תקשורת" מוגדר בסעיף 11(ג) לחוק כ"עיתון כמשמעותו בפקודת העיתונות וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור". המונח "עיתון" הוגדר בפקודת העיתונות כ"כל דבר דפוס המכיל חדשות, ידיעות, סיפורי מאורעות, או כל הערות, ציונים, או באורים בקשר עם אותם חדשות, ידיעות או סיפורי מאורעות, או עם כל ענין אחר בעל חשיבות ציבורית, הנדפס בכל לשון והיוצא לאור בישראל למכירה או להפצת חינם, לעתים קבועות או בלתי קבועות". לדעת השופטת הירש, יש לראות בקבוצת פייסבוק משום "אמצעי תקשורת" על פי הגדרת החוק, שכן אף שלא מדובר בשידור רדיו או טלוויזיה אין ספק שהעלאת תכנים לאתר פייסבוק יש בו משום העברת ידיעות, סיפורי מאורעות, הערות או ביאורים, או "ענין אחר בעל חשיבות ציבורית" שכנכלל בהגדרת החוק.
עוד ציינה השופטת כי אכן לא מדובר במידע מודפס בכתב כפי שנהוג היה להביא עיתון לדפוס בעבר, אלא שהזמנים השתנו והטכנולוגיה התפתחה, כך שכיום כמעט כל עיתון מוציא מהדורה "אינטרנטית" בנוסף למהדורה מודפסת. בשל כך, לשיטת השופטת, ניתן לקבוע כי גם "הדפסה וירטואלית" מהווה הדפסה לצורך הגדרת המונח "עיתון", ופלטפורמה של קבוצות פייסבוק – בהן קבוצות שמטרתן להביא חדשות וידיעות לציבור הרחב – מצדיק את הכללתן במונח "אמצעי תקשורת". על בסיס האמור, יש לראות בפוסטים העולים לקבוצת פייסבוק כפרסום באמצעי תקשורת, ולפיכך הנתבע אחראי בעוולה של לשון הרע גם מקום שפרסום מסוים הועלה על ידי אדם אחר, כאשר הוא יכול לקבוע אם פוסט כלשהו יוותר ברשת או יוסר ממנו. לצד האמור הבהירה השופטת כי אין באמירה לעיל משום פטור מאחריותו של מי שניסח ופרסם בפועל פוסט בעל אופי פוגעני, ככל שהיא נובעת מאיסור חוקי, מהצורך למנוע הסתה ומכח כל דין.
אחר הדברים הללו, פנתה השופטת לבחון האם עומדת לנתבע מי מהגנות החוק בגין הפרסומים שנקבע כי הם עולים כדי לשון הרע. בכל הנוגע לאמירות הנוגעות להימנעות התובע מתשלום ארנונה ולקבלת היתר בניה, התרשמה השופטת כי אלו חוסות תחת הגנת האמת בפרסום, כפי שהיתה ידועה לנתבע במועד הפרסום ("אמת לשעתה"). עוד נקבע כי בהבאת הטענות בפני ציבור תושבי המקום, לאחר שהתובע העמיד עצמו לבחירה חוזרת במטרה להמשיך ולעמוד בראשות המועצה, יש משום עניין ציבורי הנוגע לאיש ציבור. בנוסף, לא נמצא כי יש בדברים משום הכפשת שמו הטוב של התובע, בין השאר מאחר שיש בפרסומים התייחסות לכך שהוא התבקש להעביר אישורים ואסמכתאות ונמנע מלעשות כן וכן מאחר שאין חולק כי לאחר הפרסומים הללו הוא אף נבחר פעם נוספת לראשות המועצה. מנגד, בכל הנוגע לפרסום התמונה שייחסה לתובע שנאת אתיופים, סבר בית המשפט כי הדבר נעשה על דעתו, באישורו ובעידודו הפאסיבי של הנתבע שלא פעל להסיר את פרסום התמונה, ולכן לא ניתן לסווג את הפרסום כנכלל תחת הגנת תום הלב שבחוק. לדעת בית המשפט, יש בתכונה המיוחסת לתובע בתמונה דבר שנאה החורג מגבול הטעם הטוב כאשר הוא מופץ לקהל הרואה את פרסומי הפייסבוק בסיוע הנתבע, ולכן אין להגן עליו במסגרת חופש הביטוי.
לאחר שקילת השיקולים הנדרשים, הגיעה השופטת למסקנה כי התובע זכאי לפיצוי בגין פרסום התמונה בסכום של 3,000 שקל. יחד עם זאת, בנסיבות בהן הסכום שנפסק מהווה חצי אחוז בלבד מהסכום שנתבע, סבר בית המשפט כי ראוי לחייב את התובע בהוצאות הנתבע בסכום העולה באופן משמעותי על הפיצוי שנפסק לטובתו. בשל כך, סכום ההוצאות למעשה "בולע" את הפיצוי שנפסק לטובת התובע, ומשמעותו דחיית התביעה.
