א' שנפרד מאשתו ערך צוואה שבה ציווה את כל רכושו לבניו, אך שכח לשנות את שם המוטב בפוליסת ביטוח החיים שלו. ביהמ"ש העליון קבע כי לא הוכח שהמנוח חפץ לשלול מגרושתו את כספי הפוליסה, ועמד על הצורך בצוואה מפורשת שתפרט באופן פוזיטיבי מה חפץ המצווה לעשות בכל אחד מנכסיו
א' רכש ביטוח חיים. רעייתו באותה עת צוינה כמוטבת של הפוליסה. בהמשך היא עזבה את הבית המשותף. לאחר מכן ערך א' צוואה, ובה ציווה את כל רכושו לבניו. בני הזוג התגרשו, וכעבור זמן קצר הלך א' לבית עולמו. על הרקע הזה התגלעה מחלוקת בין הגרושה לבניה בקשר לכספי הביטוח: הצוואה מורה כי כל רכושו של המנוח יימסר לבנים, ואילו פוליסת הביטוח נוקבת בשמה של הגרושה כמוטבת. הבנים הגישו תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, בדרישה למסור להם את הכספים. התביעה נדחתה וגם בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם.
הבנים לא נואשו והגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, בהדגישם שלפי תנאי הפוליסה ניתן לשנות את זהות המוטב באמצעות צוואה, וכך עשה אביהם המנוח. הצוואה נכתבה לאחר שבני הזוג הסתכסכו, והמנוח ביקש באמצעות הצוואה להדיר את גרושתו מכל נכסיו – לרבות כספי הפוליסה. עוד הוזכר כי בפוליסה צוין שהמוטבת היא "אשתו" של המנוח; מאחר שיחסי הצדדים עלו על שרטון, והם אף התגרשו, אין עוד הצדקה להכיר בגרושה כמוטבת.
הגרושה, מנגד, טענה כי ככל שהמנוח חפץ בשינוי כזה – היה עליו לכתוב זאת בצורה ברורה ומפורשת, אך הדבר לא נעשה.
השופט צבי הנדל הדגיש כי ככלל, בבוא בית משפט לפרש צוואה, יש להעניק את המשקל העיקרי לרצון המת, ולשאיפה לפענח את כוונותיו בכל הנוגע לחלוקת הרכוש בצוואה. בהקשר זה חיזק בית המשפט העליון את פסיקת בית המשפט לענייני משפחה שקבע כי לא הוכח שהמנוח חפץ לשלול מגרושתו את כספי הפוליסה. לראיה הובא נוסח הצוואה שנוסח בבירור, אולם פוליסת הביטוח לא צוינה בה במפורש, וכן העובדה כי המנוח לא הודיע לחברת הביטוח על רצונו לשנות את המוטב ולשלול את זכותה של גרושתו בכספים. זאת על אף שחלפו שמונה שנים מיום כתיבת הצוואה ועד יום פטירתו, וחרף העובדה כי במהלך מרבית תקופה זו ניהל המנוח סכסוך משפטי ממושך מול גרושתו.
בית המשפט העליון סבור כי על המנוח לכתוב בצוואה סעיף חיובי, דהיינו להבהיר על אלו נכסים הצוואה חלה. השופט הנדל, מונה ארבעה נימוקים עיקריים: ראשית, מלשון פוליסת הביטוח עולה שניתן לשנות את זהות המוטב, אך לא התבאר כיצד מתבצע שינוי זה. לאמור, אין הכרח שבתחרות בין הפוליסה לצוואה – ידו של המסמך האחרון תמיד תהא על העליונה.
שנית, על פי עיקרון הצדק הפורמאלי, נראה כי נכון לדרוש מהמצווה לכתוב על דרך החיוב את אשר הוא חפץ לעשות עם כל אחד מנכסיו. כך, למשל, עליו לפרש מה רצונו שייעשה בקשר לפוליסות הביטוח שרכש בחייו. שלישית, משיקולי מדיניות יש חשיבות עליונה לכיבוד רצון המנוח. זאת תוך מתן משקל לכוונתו בעת כתיבת הצוואה, בעודו בחיים. רביעית, על פי מסורת הפסיקה, בית המשפט העליון הבהיר את הצורך בהתייחסות ברורה ומפורשת בצוואה לחסכונות ארוכי הטווח של המצווה. אזכור כללי וסתמי איננו מספיק. אין די בו כשלעצמו כדי לבטל הוראה מפורשת שנכתבה בפוליסת הביטוח.
המציאות בה אדם צעיר פותח פוליסת ביטוח בעוד במשך השנים עוברים חייו תהפוכות אולם זה שוכח לעדכן את המוטבים, מוטחת בפני המבוטחים מידי יום. קיימים עשרות אלפי מקרים דומים שבהם נהנים מפוליסת החיים מוטבים שבדיעבד לא היו רצון המבוטח אלא שהוא בכלל שכח לעדכן את הפוליסה. הרי יש מאות אלפי אזרחים שבכלל לא זוכרים את קיומה של פוליסת ביטוח החיים.
העובדה שהעתירה נדחתה מבלי שיפסק צו הוצאות מלמדת כי בית המשפט העליון מכיר בבעיתיות העולה מהמצב שבו קיימת פוליסת ביטוח שנפתחה שנים רבות לפני כתוב הצוואה אולם נשען על פסיקות קודמות. לדעת בית המשפט, הגיעה העת שהמחוקק יתן את דעתו לבעיתיות הזו. יש לחייב את חברות הביטוח באופן פוזיטיבי לפנות אחת לכמה שנים למבוטחים בבקשה לעדכון פרטים ולעדכון המוטבים ולוודא כי המבוטחים קיבלו את הפניה.
בכל אופן מומלץ לכל אזרח לפשפש מידי פעם בניירותיו, בעיקר כאשר הוא משנה סטאטוס משפחתי ולעדכן את מוטביו.
עו"ד רפי שדמי, מומחה בדיני משפחה, ייצג את הבנים שעתירתם נדחתה
לקריאה נוספת, ראו:
"הפרשנות היום מעניקה מעמד יתר לנשמת הצוואה על פני המילה הכתובה"
