בית הדין הרבני קבע כי ניתן להתגבר על דרישת הנוכחות בישראל, המקנה סמכות לבית הדין, באמצעות דוקטרינת הנוכחות הקונסטרוקטיבית שיש לאישה – מכוח האחריות המשפטית והמוסרית שהיא חבה כלפי בן זוגה שהותירה בארץ כבול אליה בקשר נישואין, האחריות על ניתוק הקשר עם בנם המשותף שלקחה עמה וכן עקב החובות שהותירה אחריה בישראל
בית הדין הרבני התיר במעמד צד אחד את נישואיהם של בני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים בקפריסין, ללא נוכחות האישה אשר נעלמה במפתיע מהארץ לפני 12 שנה עם בנם המשותף של הצדדים וניתקה כל קשר. בתוך כך עמד בית הדין על הפרשנות המרחיבה שניתנה בפסיקה לדרישת הנוכחות בישראל של בני הזוג, ועשה שימוש בדוקטרינת ה"נוכחות הקונסטרוקטיבית" על מנת לקבוע כי הוא מוסמך לדון בתביעה. כך, קבע בית הדין כי שני הצדדים הם יהודים אזרחי המדינה הנחשבים בישראל, האיש משום שהוא נמצא בה והאישה משום הנוכחות הקונסטרוקטיבית שיש לה מכוח האחריות המשפטית והמוסרית שהיא חבה כלפי בן־זוגה אותו הותירה בארץ כבול אליה בקשר נישואין, האחריות על ניתוק הקשר עם בנם המשותף וכן עקב החובות שהותירה אחריה בישראל.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בשנת 2003, עזבה האישה את הארץ יחד עם בנם של הצדדים, ולדברי הבעל התקשרה אליו לאחר כמה ימים והודיעה לו שעזבה את ישראל לצמיתות ואין בכוונתה לשוב לעולם וכי לא תהיה לו אפשרות לאתרה. לדברי הבעל, במשך זמן רב היה עסוק בהתמודדות עם החובות הגדולים שהותירה אחריה האישה, ולכן השקיע כל כוחותיו ומאמציו בכך ולא התפנה להגיש תביעת גירושין. לאחר שהגיש תביעה להתרת נישואין לבית המשפט לענייני משפחה, קבע זה כי לאור העובדה ששני הצדדים יהודים – בית המשפט לענייני משפחה נעדר סמכות לדון בתביעה וזו נתונה לבית הדין הרבני שלו הסמכות החוקית להתיר נישואין של יהודים בישראל.
אב"ד, הרב שלמה שפירא, קבע כי יש להתיר את הנישואין בין הצדדים וציין כי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) קובע כי "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים". במקרה זה, אין חולק כי מתקיימים שלושת התנאים הראשונים, שהרי מדובר בתביעה לגירושין ושני בני־הזוג הם יהודים ואזרחי המדינה. עם זאת, התנאי הרביעי של הנוכחות בישראל מתקיים לכאורה רק לגבי הבעל ולא ביחס לאישה. הרב שפירא ציין כי עם השנים התגבשה בבית המשפט העליון עמדה ברורה אשר דחתה את האפשרות לייחס את התנאי "בישראל" אל "ענייני נישואין וגירושין", ונקבע כי תנאי הנוכחות "בישראל" מתייחס למקום המצאם של בעלי־הדין בעת הגשת התביעה, ולא למקום הנישואין או הגירושין.
על אף האמור, ציין הרב שפירא כי פסיקת בתי המשפט לא שקטה על שמריה ולא הותירה את דרישת הנוכחות "בישראל" כדרישת נוכחות פיזית נוקשה, אשר במצבים מסוימים מעקרת למעשה את אפשרות בית הדין לאכוף גירושין על בן זוג סרבן ומותירה את המצב באותם מקרים קשים ללא אפשרות מענה וסיוע מצד בתי הדין הרבניים ורשויות אכיפת החוק. כך, התפתחה עם השנים פרשנות מרחיבה לדרישת החוק לנוכחות בני־הזוג בישראל בעת הגשת התביעה, בדמותה של הנוכחות הקונסטרוקטיבית, לפיה בנסיבות מתאימות ניתן לראות באדם כנוכח גם אם מקום מושבו הקבוע בזמן הגשת התביעה אינו בישראל, לצורך הקניית הסמכות לבית הדין הרבני לדון בתביעה. גם במקרה זה, נקבע, עולה אותו מרכיב קשה ובעייתי שבו אחד מבני הזוג קם ועוזב את בן זוגו ועוקר אל מדינת חוץ ללא שוב, כאשר האישה הותירה את הבעל כבול אליה בקשר נישואין כשהוא גם מנותק מילדו ונשאר עם חובות כבדים שהותירה אחריה. זאת ועוד, כמו בשאר המקרים שהביאו את בית המשפט להחיל את דוקטרינת הנוכחות הקונסטרוקטיבית, גם במקרה זה אין כל ערכאה משפטית מוסמכת אחרת בעולם אשר יכולה להתיר את נישואיו של התובע מבחינה הלכתית, אף שהיו אלה נישואין אזרחיים.
לפיכך, קבע בית הדין כי אף שהאישה לא שמרה על קשר משפחתי או עסקי כלשהו עם ישראל, הרי שדווקא העובדה שעשתה כל שביכולתה ובמתכוון כדי לנתק קשרים אלו והאחריות המוסרית והמשפטית שיש לה כלפי התובע ושממנה היא מנסה להתנער – היא זו שיוצרת אצלה את הזיקה לישראל ומהווה את הנוכחות הקונסטרוקטיבית הנדרשת בחוק. בעניין זה הטעים בית הדין כי באותה המידה בה החוק אינו מאפשר לאדם להפטר מאחריות לחובות שהותיר אחריו בארץ שממנה הוא חמק או מאחריות פלילית לעבירות שעבר בה, כך הוא אינו אמור לאפשר לאדם להשיל מעליו את אחריותו כלפי בן הזוג שאותו הותיר כבול אליו בקשר נישואין, ולהתנער מהאחריות כלפי בנם המשותף שהוברח מהארץ. נוכח האמור, קבע בית הדין כי הוא מוסמך לדון בתביעת הבעל לגירושין מאשתו או לחילופין להתירו להינשא לאשה אחרת מכוח סעיף 1 לחוק שיפוט בתי הדין רבניים, מאחר ששניהם יהודים אזרחי המדינה הנחשבים כבישראל. עוד הובהר כי סמכות בית הדין במדינת ישראל היא להתיר נישואין, בין נישואין הלכתיים ובין נישואין חוקיים בין־לאומיים.
מבחינה הלכתית, ציין בי הדין כי לדעת רוב הפוסקים בנסיבות של נישואין אזרחיים רצוי לסדר גט פיטורין לחומרא למרות שהדבר אינו מתחייב, אלא אם הדבר אינו אפשרי ואז במקום עיגון אפשר להתיר נישואין אלו גם בלי ג"פ. במקרה דנן, בנסיבות בהן הבעל מעוגן זה 12 שנה ואין אפשרות ליצור קשר כלשהו עם האשה – קבע בית הדין כי יש להתיר את נישואי הצדדים ללא גט. לפיכך יוציא בית הדין תעודת גירושין שבה יירשם שהנישואין הותרו על פי פסק דין זה וללא סידור ג"פ.
