לטענת התובעת, בעת ביצוע ניתוח כריתת כיס מרה בשיטה לפרוסקופית, חתך המנתח בטעות את צינור המרה המשותף ולא את עורק כיס המרה. ביהמ"ש קבע כי החיתוך השגוי לא נבע מהתרשלות אלא מסיבוך מוכר וידוע שמקורו בתפיסה חזותית מוטעית, המהווה סיכון נלווה אשר טובי המומחים עלולים להיכשל בו חרף נקיטת כל אמצעי הזהירות הנדרשים
בית משפט השלום דחה תביעת רשלנות רפואית שהוגשה נגד מנתח בבית החולים הדסה הר הצופים, שעילתה בטענה לרשלנותו בביצוע ניתוח כריתת כיס מרה בשיטה לפרוסקופית, עת שחתך בטעות את צינור המרה המשותף. השופט ישי קורן קבע כי הסיבה שבעטיה חתך המנתח את צינור המרה המשותף אינה נובעת מהתרשלותו, כי אם בסיבוך מוכר וידוע שמקורו בתפיסה חזותית מוטעית של הצינורות השונים באזור כיס המרה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לטענת התובעת, במהלך הניתוח שהתבצע בבית החולים במסגרת פרטית, חתך המנתח בטעות את צינור המרה המשותף (CBD). חיתוך שגוי אשר הוביל לטענתה לביצוע ניתוח נוסף, כעבור מספר ימים, להשקת צינור המרה המשותף ללולאה של המעי הדק.
בפרט נטען בכתב התביעה לרשלנותו של המנתח אשר היה עליו לבצע צילום והדגמה של דרכי המרה בעת שנתקל באנומליה של כלי הדם, בטרם ביצוע חיתוך של צינור כלשהו. בפרט נטען לכלל המקובל בניתוח כריתת כיס מרה בשיטה הלפרוסקופית לפיו באין זיהוי אנטומי חד משמעי, אין לבצע חיתוך כלשהו באזור כיס המרה ויש לעבור לניתוח פתוח אשר בו קל יותר לזהות את האנטומיה, וניתן להבחין ביתר קלות בין דרכי המרה לכלי הדם.
כן טענה התובעת לסבלה הרב עקב הניתוח השני אשר נועד להצלת חייה לאחר שהייתה מצויה בסכנת חיים ממשית כתוצאה מהרשלנות. התובעת טענה כי היא מוגבלת בעבודה וסובלת מכאבי בטן ומחרדות וחשופה עקב הניתוח לסיבוכים קשים ולסיכונים בריאותיים משמעותיים.
בית החולים והרופא המנתח טענו מנגד כי אף שבוצע חיתוך שגוי של צינור המרה המשותף ולא של עורק כיס המרה, לא היה בטעות זו כדי לגרום נזק לתובעת. בפרט נטען להיותו של הטיפול הרפואי שהוענק לתובעת הולם, ראוי ונכון למצבה הרפואי, ובהתאם לסטנדרטים של התנהגות רפואית מקצועית ומיומנת ועל פי אסכולה רפואית מקובלת. עוד נטען כי החשד לאנומליה של כלי הדם עלה רק לאחר שבוצע החיתוך של מה שזוהה תחילה כעורק כיס המרה. משלא התגלה כל חשד לאנומליה של כלי הדם בטרם ביצוע החיתוך הראשון, לא הייתה כל התוויה על פי הפרקטיקה הרפואית לביצוע צילום של דרכי המרה. כן נטען כי משהתעורר החשד לאנומליה של כלי הדם הוזמן פרופסור לחדר הניתוח לצורך התייעצות, ובשיתוף שני המומחים, הרופא המנתח ורופא נוסף, הוחלט כי הצינור שנחתך הוא עורק הכבד הימני. משכך, לא הייתה כל חובה לבצע צילום של דרכי המרה, ולא הייתה סיבה לעבור לניתוח פתוח. הנתבעים הוסיפו כי הסיבוך שאירע במהלך הניתוח בזיהוי צינור המרה המשותף כעורק הינו מוכר ובלתי נמנע ויכול אף לקרות לטוב שבמנתחים, ואין בו כדי להעיד על התרשלות.
השופט ישי קורן דחה את התביעה וציין כי קביעה בדבר התרשלות אינה יכולה להתבסס רק על "מבחן התוצאה", אלא התרשלות קיימת במקום שבו הרופא אינו נוקט באמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין.
במקרה זה, קבע השופט כי הוכח שהסיבה שבעטיה חתך המנתח את צינור המרה המשותף אינה נובעת מהתרשלות, כי אם מסיבוך מוכר וידוע שמקורו בתפיסה חזותית מוטעית (Visual misperception) של הצינורות השונים באזור כיס המרה. למרבה הצער, סיבוך זה הוא סיכון נלווה לניתוח לפרוסקופי להסרת כיס המרה, וטובי המנתחים עלולים להיכשל בו, חרף נקיטת כל אמצעי הזהירות הנדרשים.
בפרט נקבע בעניין זה כי יש לדחות את האמור בחוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעם התביעה, לפיו במהלך הניתוח חתך המנתח צינורות בבטנה של התובעת, כשבפועל לא ידע מה הוא עושה ומבלי שנקט בגישה המקובלת למניעת נזקים. השופט הבהיר כי לקביעות אלו אין קשר למציאות וכי המומחה הניח הנחות שהיה לו נוח להתייחס אליהן בחוות דעת ביקורתית ונוקבת. כך, לדוגמא, נקבע כי יש לדחות את ההנחה שביסוד חוות הדעת לפיה כבר בטרם בוצע החיתוך הראשון, היה המנתח סבור כי מדובר באנומליה של כלי הדם והתקשה בזיהוי האנטומיה ועל כן היה עליו לצלם את דרכי המרה ולעבור לניתוח פתוח. זאת, שכן הוכח כי בתחילת הניתוח ועד לאחר החיתוך הראשון לא הייתה כל בעיית זיהוי, אף כי היה זיהוי שגוי כתוצאה מתופעת התפיסה החזותית המוטעית visual misperception. נקבע אם כן כי אין מדובר בתחום של חיתוך ללא זיהוי אנטומי, כי אם בתחום הטעות הסבירה של רופא סביר ומיומן.
בפרט הדגיש בית המשפט כי הוכח כי לאורך כל הניתוח לא היה מצב שבו בוצעה פעולה ניתוחית כלשהי תחת עמימות או בהירות של הזיהוי האנטומי.
נוכח האמור, מדובר בטעות שאינה תוצאה של התרשלות ואין בה כדי להעיד על חוסר מיומנות או על חוסר ידע. ועוד נקבע כי המנתח פעל לאחר הניתוח בזהירות הנדרשת כשהשאיר את התובעת להשגחה, ואף זיהה בעצה אחת עם המומחים האחרים במחלקה את הצורך בניתוח מתקן.
לקריאה נוספת, ראו:
"התשלום הממוצע לתובע בתביעת רשלנות רפואית מכפיל את עצמו כל 4-5 שנים"
ביה"ח סורוקה ישלם 252 אלף שקל בגין רשלנות בניתוח לפתרון הזעת יתר בידיים
המחוזי: רופא אינו מחויב לפרט את כל האלטרנטיבות לטיפול כשאין הבדלים ביניהן
