נהג המונית נסע ברכבו ברחוב המלאכה בת"א במהירות גבוהה ביותר, התנגש בכלי רכב חונים ופצע באופן קשה את שני המנוחים שנמחצו ונפטרו מאוחר יותר מפצעיהם. ביהמ"ש: אין זו דרכו הטבעית של רכב לנוע במהירות, בעיוורון וללא רסן אל עבר כלי רכב החונים בצד הדרך ולהתנגש בהם בעוצמה. אם כך, על נהג הרכב לעמוד בנטל להוכיח כי התנגשותו בכלי הרכב ובהולכי הרגל לא נבעה מאופן נהיגתו
בית משפט השלום לתעבורה הרשיע נהג מונית בביצוע עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לאחר שנקבע כי הוא נהג את רכבו ברחוב המלאכה בתל אביב בנהיגה מהירה, פרועה וחסרת רסן, התנגש בכלי רכב חונים וגרם בכך לפציעתם הקשה של שניים אשר גרמה למותם.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
על פי כתב האישום, הנאשם ואחיו שהיה עמו במונית עצרו לשוחח עם נהג מונית אחר. לאחר ששבו אל הרכב, יצא ממנו האח בשנית על מנת להוסיף ולשאול את הנהג השני דבר מה. בשלב זה, הניע הנאשם את רכבו בכעס ונסע מהמקום ללא אחיו. על פי הנטען, הנאשם לחץ בעוצמה רבה על דוושת הגז ברכבו ונהג שלוח רסן ברחוב המלאכה בתל אביב במהירות גבוהה ביותר, העולה על מהירות הנסיעה המותרת בכביש ועולה במידה ניכרת על המהירות המותרת ביחס לתנאי הדרך. במהלך הנסיעה האמורה ונוכח התנגשות הנאשם ברכב אחר, הוא סטה ומחץ באמצעות רכבו את המנוח אשר פרק סחורה מרכב מסחרי, וזאת תוך התנגשות עוצמתית בחלקו האחורי של הרכב.
עוד נטען כי מעוצמת הפגיעה האמורה ובזיקה ישירה לה, נהדף הרכב ופגע בחזיתו במנוח השני, אשר נמחץ אל רכב משא אשר חנה בימין הכביש ואשר לצדו עמד, וזאת תוך התנגשות בין כלי רכב חונים אלה. ההרוגים נפצעו באורח קשה בתאונה ונפטרו לאחר מכן בבית החולים.
הנאשם הודה בנהיגה במקום ובזמן וכן בתוצאות התאונה, אך כפר בהשתלשלות העובדתית המפורטת בכתב האישום וטען כי התאונה נגרמה שלא באשמתו אלא בגין פגיעה ברכבו על ידי רכב אחר. לטענתו, מחלת הפרקינסון שממנה הוא סובל והפתעתו מפגיעת המכונית הפרטית בו גרמו לו ל"אובדן עשתונות". כן טען הנאשם לקיומה של אפשרות כי נתקעו רשמקול וקיסם מתחת לדוושות ברכב וכי יתכן כי התאונה אירעה בשל מצב של אוטומטיזם ברכב.
השופט עופר נהרי הרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו וציין כי אין זו דרכו הטבעית של רכב לנוע במהירות, בעיוורון וללא רסן אל עבר כלי רכב החונים בצד הדרך ולהתנגש בהם בעוצמה. אם כך, על נהג הרכב לעמוד בנטל להוכיח כי התנגשותו בכלי הרכב החונים בצד הכביש ובהולכי הרגל לא נבעה מאופן נהיגתו.
השופט דחה את טיעוניו של הנאשם כי מכונית פרטית עקפה את רכבו ופגעה בו וכי כתוצאה מפגיעה זו, בשילוב עם מצבו המוחי באותה עת כחולה פרקינסון, נגרם לו "אבדן עשתונות" אשר הוביל לפגיעה בכלי הרכב החונים ובהולכי הרגל המנוחים. נקבע כי יש בשפע העדויות שהובאו של עדים ניטרליים שנכחו באזור כדי ללמד כי נהיגתו המהירה וחסרת הרסן של הנאשם החלה עוד בטרם נוצרה כלל כל אינטראקציה כלשהי עם המכונית הפרטית. השופט התייחס גם למהירות ודרך הנסיעה שפיתח ונקט שם הנאשם ברחוב הצר וקבע כי דרך הנסיעה כאמור לא יכולה הייתה אלא להסתיים בתאונה זו.
עוד נקבע כי מעדות שני המומחים ברפואה נלמד כי מחלתו של הנאשם בעת האירוע לא היתה במצב מתקדם אלא בשלבים ראשוניים בלבד, ולכן יש להעדיף את חוות הדעת הרפואית מטעם התביעה לפיה לא היתה ירידה קוגניטיבית משמעותית אצל הנאשם, וממילא אין תימוכין לכך שיש אף אצל חולי פרקינסון בכל שלביה השונים תופעה של "איבוד עשתונות", בשונה מכלל האוכלוסייה. כן נדחתה טענת ההגנה לאוטומטיזם ברכב בהיעדר הוכחה, ונקבע כי לא הודגמה אי תקינות כלשהי ברכבו של הנאשם.
בסיכומו של דבר קבע השופט נהרי כי לו היה הנאשם נמנע מלהוציא את זעמו וכעסיו האישיים על אחיו בנהיגה מהירה, פרועה וחסרת רסן אזי הוא הוא ולא אחר שהיה מונע את הפגיעה במכונית הפרטית ואת הפגיעה בהמשך לכך גם ברכבי המשא ובהולכי הרגל ,והיה גם מונע בכך מוות מיותר ונורא של שני בני אדם.
