חדשות

ביהמ"ש דחה את התנגדות אמה של מאי פלג ז"ל, שנולדה כבן למשפחה חרדית והתאבדה בשבת האחרונה, לשרוף את גופתה ולפזר את אפרה בים. השופט ארנון דראל קבע כי בהיעדר איסור בחוק ומשהדבר אינו מנוגד לתקנת הציבור, רצונה של המנוחה גובר על התנגדות משפחתה ולא מתעורר בסוגיה זו חסר המצדיק השלמה מהמשפט העברי

בית המשפט המחוזי בירושלים הורה למשטרה להעביר את גופתה של מאי פלג ז"ל, טרנסג'נדרית שהתאבדה בסוף השבוע האחרון, לידי חברת "עלי שלכת" שתטפל בשריפת גופתה, על פי בקשתה המפורשת של פלג לפני מותה. השופט ארנון דראל דחה את התנגדות אמה של פלג וקבע כי בהיעדר הוראה בחוק האוסרת על שריפת גופות, ומשהדבר אינו מנוגד לתקנת הציבור, רצונה של המנוחה גובר על כל התנגדות של בני משפחתה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

מאי פלג ז"ל, שנולדה כבן זכר למשפחה חרדית, פנתה במרץ 2014 ל"עלי שלכת", חברה העוסקת בשריפה של גופות נפטרים, והתקשרה איתם בהסכם לפיו החברה תדאג לשריפת גופתה לאחר מותה. בשבוע שעבר חתמה פלג על צוואה ועל תצהירים שונים שבהם הביעה את רצונה כי עם מותה יפעל המבקש, חבר ילדות שלה, לדאוג כי גופתה תישרף וכי אפרה יפוזר בים, למעט חלק ממנו שייטמן ליד עץ שיישתל לזכרה על מנת לאפשר לילדיה מקום שבו יוכלו להתייחד עם זכרה, בדומה לבית עלמין. במסמכים אלה התייחסה פלג גם להתנגדות אפשרית מצד אמה והבהירה כי היא אינה מעוניינת בקבורה דתית, שכן היהדות אינה מכירה בה כאישה וכנקבה למרות הניתוח לשינוי מין שעברה, ובכך יש כדי לגרום לביזוי כבודה ומחיקת זהותה.

ביום שבת האחרון, ב-14.11, נטלה פלג את חייה והלכה לבית עולמה. המבקש, שמונה על ידה להגשים את רצונה, ביקש להורות למשטרה וליועץ המשפטי לממשלה להעביר את גופתה לחברת עלי שלכת, בהתאם לרצונה. במקביל, הוגשה בקשה לצו מניעה זמני שימנע את העברת הגופה לקבורה. לטענת המבקש, המסמכים שהשאירה פלג מלמדים באופן ברור על רצונה ועל כן יש לכבד רצון זה, הנובע מזכותה לכבוד ולאוטונומיה. עוד טען המבקש כי אין כל חוק המונע את כיבוד רצונה של המנוחה, כשם שלא ניתן היה לאסור עליה את שינוי המין או לנהל את חייה לפי בחירתה.

היועץ המשפטי לממשלה הודיע כי אין לו עמדה בעניין, אך בתשובה לשאלות בית המשפט הבהיר נציגו כי הוא אינו סבור ששריפת גופה וטיפול באפר באופן שהתבקש הם בלתי חוקיים או עומדים בניגוד לתקנת הציבור. לעומתו, טענה אמה של פלג, שביקשה להצטרף להליך, כי היא באה ממשפחה דתית שומרת מצוות, וכי רצון נכדיה, ילדיה של המנוחה המתגוררים עם אמם, הוא להביאה לקבורה בקבר ישראל כדת וכדין.

עוד טענה האם כי דין הצוואה להיפסל שכן בנה היה במשבר נפשי עמוק, ומזה מספר שנים גם אושפז בבתי חולים פסיכיאטריים, ועל כן גם אם מדובר בצוואה התקפה מבחינה צורנית, היא חסרת תוקף מבחינה מהותית.

השופט ארנון דראל ציין כי כל אחד מהצדדים התייחס אל פלג לפי גישתו כמנוח או כמנוחה, אולם הוא עצמו יכבד במסגרת פסק הדין את רצונה של פלג, כפי שהגדירה את עצמה, ועל כן הוא יתייחס אליה בלשון נקבה.

השופט דראל דחה את הטענה כי היה מקום לנהל את הסכסוך בבית המשפט לענייני משפחה, וקבע כי הסמכות העניינית מסורה לבית המשפט המחוזי. לשיטתו, מאחר שהמבקש אינו ידוע בציבור של פלג או קרוב משפחה שלה, אין מדובר במחלוקת שבין בני משפחה. זאת, אף אם הוא מייצג את עניינה של פלג עצמה, שכן עם מותה הלכה לעולמה גם האישיות המשפטית שלה ולכן אין לראותה כצד להליך זה.

השופט דחה גם את טענת האם כי מדובר בסכסוך בעניין צוואה וירושה, שכן גופת המנוחה אינה בגדר נכס שחלה עליו הסדרה הכרוכה בירושה.

טענה מקדמית נוספת שהעלה בא כוח האם נגעה למעמדו של המבקש. בעניין זה הבהיר השופט כי המבקש מונה על ידי המנוחה להביא את עניינה בפני בית המשפט ולשטוח את בקשתה, וכי למרות הקושי, ניתן להבחין בין מעמדו לעניין היריבות בינו לבין האם לבין מעמדו לעניין הסמכות העניינית, בנסיבות המיוחדות של מקרה זה.

השופט דראל קבע כי הונחה תשתית מספקת לקבוע כי רצונה של המנוחה היה כי גופתה תישרף, ולא הוכח כי נפל פגם ביכולותיה ובכושרה להגיע להחלטה זו. "איני רואה ממש בטענת האם כי אין מקום להכיר ברצונות המנוחה לאחר מותה וכי עם פטירתה הרצון שיש לשעות לו הוא רצון המשפחה", כתב השופט בפסק הדין. "לטענה זו אין בסיס במשפט הישראלי, וכיבוד רצון המת, המשוער או המפורש, מוכר כעיקרון חשוב בחקיקה ובפסיקה".

עוד התייחס השופט לאיסור ההלכתי לשריפת גופה ולפגיעה הנטענת ברגשותיהם של אלו שנותרו, ואמר כי בהיעדרו של איסור בחוק על שריפת גופות, וכפועל יוצא מעיקרון החוקיות אין מניעה חוקית על שריפת גופות בישראל. יתר על כן, הוראות חוק אחרות מלמדות על גישת המחוקק לכבד את רצון המת בכל הקשור בטיפול בגופתו, כך ניתן ללמוד מסעיף 6 לחוק האנטומיה והפתולוגיה התשי"ג-1953, שרצון המת כי גופתו תנותח למטרות מדעיות, גובר על כל התנגדות של בני משפחתו. לאמור, גם כאשר הקרובים למת אינם מסכימים עם בקשתו ורגשותיהם הדתיים עלולים להיפגע מהוצאתה אל הפועל.

השופט דחה את פרשנותה של האם, לפיה נוכח הוראות חוק יסודות המשפט, במקרה שלא נמצאה תשובה בחקיקה או בהלכה פסוקה, על בית המשפט להכריע לאור עקרונות מורשת ישראל ולהעדיף את הוראות הדין העברי האוסרות על שריפת הגופה חלף קבורתה. "לדידי, אין זה המצב שלפני. כמתואר לעיל, הוראות חוק היסוד קובעות עדיפות לזכות האדם על גופו ולכיבוד רצונו. בהיעדר הוראת חוק המונעת זו ובהיעדר קביעה כי הרצון האמור מנוגד לתקנת הציבור לא מתעורר כל חסר המצדיק השלמה מתוך המשפט העברי ומכאן שאין להחילו בענייננו", פסק השופט.

ת"א 32812-11-15