בית הדין הארצי לעבודה קיבל את ערעורם של שני טייסים לשעבר בחברת טמיר נתיבי אוויר על ההחלטה המחייבת אותם להשיב לחברת התעופה את עלות הכשרתם המקצועית. השופטים קבעו כי קיים יחס בלתי סביר בין סכום ההשבה לבין רמת השתכרותם של הטייסים בפועל, כך שמופר האיזון הראוי בין זכותו של העובד לחופש העיסוק לבין האינטרס הלגיטימי של המעסיק ליהנות מפרי השקעתו
בית הדין הארצי לעבודה קיבל את ערעורם של שני טייסים על החלטת בית הדין האזורי לפיה בהתאם לחוזה העסקתם עליהם להחזיר לחברת התעופה את עלות הכשרתם מאחר שהם התפטרו מספר חודשים לאחר תחילת העסקתם. השופטים קבעו כי בכך קיים יחס בלתי סביר בין סכום ההשבה לבין רמת השתכרותם של הטייסים ולבין גובה השתכרותם בפועל בתקופת ההעסקה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בהסכם העבודה שעליו ביססה חברת התעופה את תביעותיה נגד הטייסים, נקבעו, בין היתר, התחייבות העובד שלא לעסוק בכל עיסוק אחר אלא בהסכמת החברה, התחייבות לעבוד בחברה לתקופה מינימאלית בת שלוש שנים או 720 שעות טיסה והתחייבות לשפות את החברה בעלות ההכשרה המקצועית בסך של 15 אלף דולר אם לא ישלים את תקופת ההעסקה המינימאלית.
בתביעתה טענה החברה כי הטייסים הפרו את התחייבותם לעבוד בה את תקופת ההעסקה המינימאלית ותבעה מהם תשלום הוצאות ההכשרה המקצועית. בית הדין האזורי קיבל את התביעות בחלקן וקבע כי הטייסים הפרו את חוזה העבודה.
בערעור שהגישו לבית הדין הארצי לעבודה טענו הטייסים כי הוראות הסכם העבודה אינן עומדות במבחני הסבירות והמידתיות, במיוחד נוכח שכרם הנמוך, ולכן אין לחייבם בתשלום פיצוי לפי הוראות ההסכם. עוד נטען, כי בניגוד להוראות הסכם העבודה ולהתחייבות החברה, הטייסים לא שובצו לעבודה בהיקף שאליו התחייבה החברה, ושכרם הממוצע היה לפיכך נמוך מאוד. נוכח האמור, טענו הטייסים, לא היתה להם ברירה אחרת אלא לחפש מקום עבודה אחר.
השופטת לאה גליקסמן קיבלה את הערעור וקבעה כי אין לכפות על הטייסים להשיב לחברה את עלות הכשרתם. השופטת ציינה כי תוקפה של התחייבות חד צדדית של העובד לתקופת עבודה מינימאלית, וכן תוקפה של הוראה המחייבת את העובד להשיב למעסיק את עלות הכשרתו המקצועית, מותנית בכך שהיא משקפת איזון אינטרסים ראוי בין זכותו של העובד לחופש העיסוק לבין אינטרסים לגיטימיים של המעסיק המצדיקים הגבלת חופש העיסוק של העובד, ובמילים אחרות – בעמידתה במבחני סבירות ומידתיות.
בעניין זה נקבע כי וראות הסכם העבודה מטילות מגבלה כפולה על חופש העיסוק של הטייסים. ראשית, נאסר עליהם לעבוד במקביל במקומות עבודה נוספים, אלא אם ניתנה לכך הסכמת החברה. שנית, העובדים מחויבים לתקופת העסקה מינימאלית. בהסכם נקבע כאמור כי ככל שיפרו התחייבות זו עליהם להשיב לחברה את עלות ההכשרה. במצב הדברים זה, העובד מחויב מחד לתקופת העסקה מינימאלית וחשוף לסנקציה של השבת עלות ההכשרה המקצועית ככל שיסיים את עבודתו במהלכה, ומנגד, המעסיק פטור מכל מחויבות כלפי העובד במהלך תקופת ההעסקה המינימאלית, ובכלל זה אינו מחויב לספק לו היקף מינימאלי של עבודה בפועל המאפשר לעובד לממש את כישוריו, או רמת הכנסה מינימאלית המאפשרת לו פרנסה בכבוד.
במקרה זה, העסיקה החברה את העובד בהיקף חלקי ביותר, כך שנגרמה לו פגיעה הן בזכותו לממש את כישוריו המקצועיים והן בזכותו למצות את כושר ההשתכרות שלו, וכן נפגעים כישוריו המקצועיים וניסיונו המצטבר. מעבר לכך, למרות העסקתו של העובד בהיקף חלקי ביותר אצל המעסיק, אוסר המעסיק על העובד לעבוד במקומות עבודה אחרים. נקבע כי בכך קיים יחס בלתי סביר בין סכום ההשבה בעד ההכשרה לבין רמת השתכרותו של העובד ולבין גובה השתכרותו בפועל בתקופת ההעסקה. במצב דברים זה אין איזון ראוי בין זכותו של העובד לחופש העיסוק לבין האינטרס הלגיטימי של המעסיק ליהנות מפרי השקעתו בהכשרה המקצועית של העובד, ואין לאכוף את ההוראה בהסכם העבודה המחייבת את העובדים בהשבת עלות הכשרתם.
