חדשות

ביהמ"ש המחוזי דחה ערעורים הדדים שהגישו ח"כ יאיר לפיד וחננאל דיין, הנוגעים לטור שכתב לפיד במוסף 7 ימים על סירובו של דיין ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל בטקס לחיילים מצטיינים. ביהמ"ש הסתמך בפסיקתו על ההלכה החדשה שנקבעה בעניין אילנה דיין, החלה על פרסומים שנעשו בתום לב מתוך חובה עיתונאית לפרסם דבר בעל עניין משמעותי לציבור

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה ערעורים הדדים שהגישו חבר הכנסת יאיר לפיד והחייל לשעבר חננאל דיין סביב תביעת הדיבה שהגיש בזמנו דיין נגד לפיד, בעקבות טור שפרסם עליו בעיתון "ידיעות אחרונות".

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

השופט משה סובל פסק כי יש לדחות את הערעורים משום שגם אם מצויות במאמר שפרסם לפיד אמירות העולות כדי לשון הרע, וגם אם אמירות אלו אינן באות בכלל הגנות הבעת דעה לפי חוק איסור לשון הרע – כל האמירות במאמר נתונות להגנת "העיתונאות האחראית".

התביעה של דיין נגד לפיד נסובה על מאמר מפרי עטו של לפיד שהתפרסם ב-12 במאי 2006 במסגרת המוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות. המאמר התייחס לאירוע שהתרחש ביום העצמאות באותה שנה במשכן נשיא המדינה. דיין, ששירת אותה עת כחייל בשירות סדיר בצה"ל, הוזמן לקבל באותו היום אות הצטיינות מידי נשיא המדינה והרמטכ"ל. לאחר ששמו הוכרז, ניגש דיין אל הבמה, הצדיע לרמטכ"ל, לחץ את ידי הנשיא, קיבל ממנו תעודת הצטיינות, וביקש מהרמטכ"ל להימנע מלחיצת ידו. דיין לא לחץ את ידו של הרמטכ"ל, ועזב את הבמה. המניע לכך נעוץ בעובדה שסבתו של דיין ושניים מדודיו ובני משפחותיהם פונו מגוש קטיף במסגרת תכנית ההתנתקות.

הבעת דעה בתום לב

במאמר, שכותרתו "החייל האמיץ חננאל", ביקר לפיד את התנהגותו של דיין בטקס. בכתב התביעה פורטו הביטויים מתוך המאמר, המהווים לשון הרע:  דיין "הסביר לכולם שסבו, ברוך סרוסי ז"ל, שהיה תושב גוש קטיף, מת משברון לב בשל ההתנתקות. אלא שבשיחה פרטית שניהל איתו אלוף אלעזר שטרן, ראש אגף משאבי אנוש של צה"ל, התברר שהסבא היה דווקא חולה סרטן סופני שמצבו הידרדר והלך שנתיים לפני שמישהו שמע את המילה 'פינוי'". בהמשך נכתב כי האלוף אלעזר שטרן אמר לדיין "שזהו ניצול ציני ומחריד של טרגדיה אישית, אבל נדמה שהסמל הסורר התאהב כל כך במעמדו החדש כקדוש שהוא סירב להקשיב'".

עוד נכתב בטור של לפיד: "ואילו חשבתי לרגע שחננאל המזלזל הוא מקרה פרטי, סתם בחור עצבני במיוחד שאותו לא חנן האל בעודף תבונה, אולי לא היינו נדרשים לכל העניין. אלא שיותר ויותר חננאלים מתגלים בזמן האחרון. אני לא מדבר פה, חלילה, על אלה שבאמת פונו מבתיהם מרצועת עזה – במקרה שלהם מדובר בטרגדיה אישית וציונית, וגם הטיפול המתמרח בעניינם אינו מוסיף לנו כבוד; הכוונה היא לכל אלה שברגע שהמדינה לא מתנהגת כמו שהם אוהבים, מיד מודיעים לנו שהם לא חוגגים את יום העצמאות, ולא מתגייסים, ולא אומרים תפילת 'הלל', ומקימים את מדינת יהודה, ובהזדמנות זאת גם זורקים שני בקבוקי תבערה על חיילים ושוטרים בחברון".

בפסקת הסיום נאמר כי "אם מישהו לא מוכן לייצג אותנו בבית הנשיא ביום העצמאות, אנחנו לא מכריחים, רק שלא יתפלא אם מדיחים אותו, לא רק מהחטיבה אלא גם מחיינו".

בנוסף לקטעים אלו, מופיעים במאמר תארים שונים לצד שמו הפרטי של דיין, המתחרזים עם שמו: "החייל הסובל חננאל"; "החייל המתפתל חננאל"; "חננאל המשתולל"; "חננאל הגואל"; "חננאל המקלל"; "סמל חננאל המתגולל"; "חננאל המתנפל"; "חננאל המטרלל"; "חננאל המתערפל"; "חננאל המחלל"; "הסמל הסורר"; "חננאל המתפלל"; "חננאל המזלזל" ו"חננאל המחלחל".

שופט בית משפט השלום בירושלים, עודד שחם, מצא כי יש במאמר של לפיד שלושה ביטויים המהווים לשון הרע, בהם השימוש הציני שעשה לפיד בפטירת סבו של דיין והפסקה הנזכרת אודות השימוע שנערך לו אצל ראש אגף משאבי אנוש בצה"ל, שכללה לדברי השופט שילוב של עובדות ושל פרשנות תוך נטייה להציג את החייל כבעל תכונת אישיות של מגלומניה.

השופט שחם הגיע למסקנה כי ללפיד עומדת הגנת סעיף 15(4) לחוק לשון הרע, שכן המאמר מביע דעה על התנהגותו של דיין בטקס חיילים מצטיינים, המהווה התנהגות בשירות הציבור, ועל אופיו, מעשיו או דעותיו כפי שלדעת כותב המאמר התגלו באותה התנהגות. הגנת סעיף 15(6) חלה לנוכח עיסוקו של המאמר בפעולה שדיין עשה בפומבי, בטקס חיילים מצטיינים, אל מול פני האומה כולה, תוך הבעת דעה של הכותב באשר לאופיו, מעשיו או דעותיו כפי שהתגלו באותה פעולה. על חלק מביטויי לשון הרע של לפיד נגד דיין, דוגמת האמירה "השכינה דיברה דרכו" המיוחסת במאמר ללפיד, החיל השופט שחם את הגנת תום לב. לכן, נפסק שעל לפיד לשלם לדיין פיצויים ללא הוכחת נזק, בסכום מופחת בסך של 12 אלף שקל, וכן הוצאות ושכר טרחת עורך דין.

הפרת כללי הטקס

שני הצדדים, הן לפיד והן דיין, ערערו על הקביעות והמסקנות של השופט שחם. אך, כאמור, השופט המחוזי משה סובל החליט לדחות את שני הערעורים בעקבות פסק הדין לאחרונה בעניינה של אילנה דיין נגד סרן ר' בעקבות פרסום לשון הרע בתכנית "עובדה" (בדנ"א 2121/12, פלוני נ' דיין-אורבך, 18.9.14).

בדנ"א פלוני פסק בית המשפט העליון, ברוב של שמונה שופטים נגד שופט אחד, לשנות את ההלכה שנפסקה בשנת 1969 בע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עיתון הארץ בע"מ, פ"ד כג(2) 87 ולאמץ למשפט הישראלי את הגנת "העיתונאות האחראית". לפי הגנה זאת, יוצרו של חיבור בעל אופי עיתונאי, שיש בו עניין ציבורי משמעותי, ואשר קדמה לו עבודה עיתונאית זהירה ואחראית, נושא בחובה מוסרית או חברתית לפרסם חיבור זה, לצורך תחולת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, המוענקת למי שעשה פרסום בתום לב שעה ש"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". חיבור העונה על דרישות אלו ייהנה אפוא מהגנת תום הלב גם אם תוכנו אינו אמת.

למרות שהאירוע הרחש לפני שינוי ההלכה החדשה, פסק השופט סובל כי אין מניעה לבסס את ההכרעה במקרה זה על ההלכה החדשה. השופט סובל החיל על מקרה זה שלושה תנאים שנקבעו בעניינה של אילנה דיין: "המקרה הטיפוסי בו תתקיים 'חובה עיתונאית' לפרסם, הוא המקרה של פרסום המכוון לציבור הרחב על ידי מי שהוא עיתונאי במקצועו" (הנשיא גרוניס בדנ"א פלוני, פסקה 62). בתקופה הרלוונטית היה לפיד עיתונאי ידוע הן בעיתונות הכתובה והן בתקשורת האלקטרונית, ותואר בכתב התביעה כ"עיתונאי בכיר". לפיכך התנאי הראשון לקיומה של "חובה עיתונאית" מתקיים בענייננו, קבע השופט סובל.

התנאי השני דורש קיומו של עניין ציבורי משמעותי בתוכן הפרסום; "לשון אחר – חובת פרסום, שהגנה מפני לשון הרע בצידה, תקום למפרסם רק כאשר מדובר בעניין שחשיבותו הציבורית רבה" (השופט פוגלמן בע"א פלוני, פסקה 27). תנאי זה מתקיים אף הוא במאמר שלפנינו: המאמר עוסק באירוע חריג ביותר שהתרחש בטקס ממלכתי ביום העצמאות במשכן הנשיא, אל מול פני האומה, תוך הפרת כללי הטקס מצד חייל זוטר שעמד מול הרמטכ"ל, וזאת כביטוי של מחאה מצד אותו חייל נגד ההתנתקות שהתרחשה מספר חודשים קודם לכן ועוררה מחלוקת ציבורית ופוליטית עזה. אירוע שכזה הנו בעל חשיבות ציבורית רבה, אף בהנחה שדיין, שעמד במרכז האירוע, אינו אישיות ציבורית. אם נדרשת ראיה לכך, הרי היא מצויה בכך שהתנהגותו של החייל בטקס הובילה גורמים שתמכו במעשיו להעניק לו, בטקס אחר, תעודת "גיבור ישראל" ופרס כספי בסך 3,000 דולר. יפים לכאן דברי המשנה לנשיאה ריבלין בע"א פלוני (פסקאות 105, 110): אף כי "נטייתו של בית המשפט לסווג פרסום ככזה שיש בו 'עניין ציבורי' תגבר מקום בו מתייחס הפרסום לדמות ציבורית... אין זו נסיבה שבלעדיה אין", ולפיכך "בכתבה היה משום 'עניין לציבור', בין אם עניין זה כרוך במי שהוא 'דמות ציבורית' ובין אם לאו".

התנאי השלישי לתחולת הגנת "העיתונאות האחראית" הוא שמדובר בפרסום שהוא תוצר של עבודה עיתונאית זהירה ואחראית. בהקשר זה הוצגה בע"א פלוני ובדנ"א פלוני רשימה לא ממצה של מבחני עזר: האם המפרסם הסתמך על מקורות מהימנים ורציניים; האם המפרסם נקט אמצעים סבירים לשם אימות העובדות המופיעות בפרסום, ובכלל זה האם ביקש את התייחסותו של מי שעלול להיפגע מהפרסום; האם המפרסם האמין בעת הפרסום כי המצג העובדתי שבפרסום משקף את האמת כהווייתה; מהם טון הפרסום וסגנונו; האם בוצעה הצגה הוגנת ומאוזנת של הידיעות שעמדו לפני העיתונאי; האם הכללת החלק שיש בו משום לשון הרע, הייתה הכרחית להשגת תכלית הפרסום; והאם נעשה ניסיון להביא במסגרת הפרסום במקום הוגן את תגובתו של הנפגע. מבחנים אלה אינם ממצים, ואינם צריכים להתקיים במלואם בכל מקרה נתון, שכן "המשקל שייתן בית המשפט למבחן כזה או אחר יושפע אף הוא מנסיבות המקרה. כך למשל, ככל שלשון הרע הנכללת בפרסום היא חמורה ופוגענית יותר ביחס לשמו הטוב של אדם, אפשר שתידרש עמידה דקדקנית יותר באמת המידה של 'עיתונות אחראית'. מנגד, דחיפותו האובייקטיבית של הפרסום ועצמת הצורך הציבורי שאותו הוא נועד לשרת יכולים גם הם לקבל משקל מתאים במאזן השיקולים. כל מקרה ונסיבותיו" (השופט פוגלמן בע"א פלוני, פסקה 30).  

"תוצר של עבודה עיתונאית אחראית"

השופט סובל התבסס, בין השאר, על קביעה של השופט שחם בפסק הדין לפיה לפיד הסתמך בכתיבת המאמר על הודעת דובר צה"ל, הודעת ראש אגף משאבי אנוש ותחקירים שביצעו מפקד הגדוד והחטיבה שלו. "דברים אלה", כך נקבע, "משקפים את עמדתו הרשמית של הצבא. בכתיבת טור דעה על נושא זה, לפיד היה רשאי לסמוך על דברים אלה, שהם בבחינת פרסום רשמי של הצבא, לאחר שימוע שנערך לדיין".

על כך הוסיף השופט סובל כי "לקביעה זו – המקובלת אף היא עלי – נפקות כפולה, הן בחיזוק מידת הזהירות והאחריות של לפיד בכתיבת המאמר, והן בשלילת הטענה כי הוא נהג שלא בזהירות ובאחריות עת לא פנה לחייל לקבלת תגובתו טרם פרסום המאמר. על כך נאמר בפסק הדין קמא: 'אין באי הפנייה לחייל טרם פרסום המאמר כדי ללמד על חוסר תום לב בנסיבות העניין. בפני לפיד היו, עובר לפרסום המאמר, חומרים המלמדים בפירוט רב על עמדתו של החייל בסוגיות שבמחלוקת, כפי שהובעה בפני פורומים צבאיים שונים... יש בכך כדי להחליש, בנסיבות העניין, את הטענה בדבר חוסר תום לב בכך שלפיד לא פנה לתגובת החייל טרם הפרסום'. דברים אלו מקובלים עלי", הוסיף השופט סובל.

עוד פסק השופט סובל כי "בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הזה, בהן נודעת לסוגיה הנדונה במאמר חשיבות ציבורית מרובה על רקע ההקשר והחריגוּת יוצאת הדופן של התנהגות החייל, סבורני כי די במאפיינים שנסקרו לעיל כדי לראות במאמר בכללותו תוצר של עבודה עיתונאית אחראית. ואם כך, מתקיימת גם דרישת סעיף 15 לחוק שהפרסום נעשה בתום לב, שהרי 'ממילא אם ישכנע המפרסם כי פעל בהתאם לסטנדרט של 'עיתונות אחראית', קשה לשער מצב שבו ייקבע כי נהג שלא בתום לב', כדברי השופט פוגלמן".

במישור העקרוני עמד השופט סובל על ההלכה החדשה של העיתונאות האחראית" כאשר פסק כי "הלכת הגנת 'העיתונאות האחראית' מוענקת באופן ממוקד לעיתונאים בלבד (ולכל מי שכתיבתו נושאת אופי עיתונאי). היא מושתתת על המעמד והחשיבות המרובים ששיטת המשפט מייחסת למקצוע העיתונאות ולעיקרון חופש העיתונות, עליו נאמר כי הוא 'מן העקרונות הנפילים במשפטנו' (השופטת (בדימ') ארבל בדנ"א פלוני, פסקה 3); 'זכות עילאית' אשר 'מהווה  את התנאי המוקדם למימושן של כמעט כל החירויות האחרות' (בג"ץ 73/53 חברת קול העם בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז(1) 871, 878); ו'תנאי הכרחי למשטר ייצוגי, לממשל תקין והוגן, לחירויות האדם... אין עיתונות חופשית – אין דמוקרטיה' (דנ"א 7325/95)".

השופט סובל אפיין עוד את החידוש שבהלכת 'העיתונאות האחראית' כמתבטא בכך ש"לראשונה ניתן ביטוי לייחוד שיש לעיסוק בעיתונאות כמקצוע המשרת ומגשים מטרות חברתיות וציבוריות חשובות. כמקצוע ככל המקצועות, גם העיתונאות ראויה לכלים ייחודיים שאינם עומדים לרשות מי שמצוי מחוץ לשורות המקצוע, על מנת לאפשר לה למלא את ייעודיה בהצלחה, ביעילות וללא מורא. הגנת 'העיתונאות האחראית' היא אחד הכלים שהוכרו לשם כך. הייחוד הטמון בה בהשוואה להגנות העומדות על פי חוק איסור לשון הרע למי שאינו עיתונאי, היא בהגברת ההגנה המוענקת לפרסומים שביצע העיתונאי בתום לב, אף אם אלה שגויים במישור העובדתי (ולפיכך אדם שאינו עיתונאי לא היה זוכה באותה הגנה אף אם ביצע את הפרסום בתום לב)".

ע"א 3209/09

לקריאה נוספת, ראו:

העליון בדיון נוסף: אילנה דיין לא תפצה את סרן ר' בגין כתבת התחקיר בעובדה

עידן המקומונים מול עידן הרשת החברתית: האם תם תור הזהב של תביעות לשון הרע?