ביהמ"ש קבע כי הצוות הרפואי היה מודע למצבו הנפשי הקשה של המנוח והיה עליו לפעול ביתר זהירות כלפיו, כגון באמצעות משלוח תוצאות המיפוי ישירות אל הרופא המטפל. השופט מנחם קליין קבע כי המנוח היה עשוי לחיות עוד שנים פרודוקטיביות וכי התביעה עמדה בנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין ההתאבדות לבין המכתב
בית החולים הרמב"ם ומשרד הבריאות יפצו ביותר ממיליון שקל משפחת חולה שהתאבד לאחר שקיבל תוצאות בדיקת סרטן בדואר. כך פסק השופט ד"ר מנחם קליין מבית משפט השלום בתל אביב, לאחר שהשתכנע כי הצוות הרפואי היה מודע למצבו הנפשי הקשה של המנוח, וחרף כך שלח לו את תוצאות הבדיקה בדואר ללא הסבר.
השופט קליין פסק כי השתכנע שהמנוח היה מחלים ככל הנראה מהסרטן וזוכה לתוחלת חיים כאדם בריא – אילולא קיבל את המכתב לידיו ושם קץ לחייו.
בתביעה שהגיש עו"ד דוד פייל נגד בית החולים רמב"ם, משרד הבריאות ומדינה ישראל, נטען כי המנוח, יליד 1957, אובחן בשנת 2008 כסובל מסרטן ריאה מסוג קרצינואיד. עקב הטיפולים והניתוחים שעבר, התדרדר מאוד מצבו הנפשי והגופני, והוא אף אושפז לתקופה קצרה במחלקה לבריאות הנפש ברמב"ם עקב דיכאון שנבע ממחלתו.
ב-13 בספטמבר 2009 עבר החולה מיפוי ביקורת בבית החולים רמב"ם. "בדיקה זו חרצה את גורלו בדרך אירונית ואכזרית", מספר עו"ד דוד פייל, שייצג את המשפחה מול בית החולים רמב"ם – המעטפה הגורלית שהכילה את תוצאות הבדיקה, נשלחה בדואר מבלי שנערכה עם החולה שיחת טלפון מקדימה או מפגש עם רופא מטפל במטרה להסביר את התוצאות, הסבר הכרחי לכל חולה ובפרט לחולה שידוע כי מצבו הנפשי מעורער – דברי התביעה.
לטענת בית החולים, תוצאות הבדיקה היו דווקא מעודדות והצביעו על נסיגה במחלה. יחד עם זאת, התוצאות נוסחו בשפה רפואית מסובכת ולמונחים הרפואיים שצוינו בתוצאות היה פוטנציאל לפרשנות שגויה בידי מי שאינו מצוי ברפואה. בין היתר נאמר בתוצאות כי קיימת "קליטה פתולוגית בבלוטת לימפה במיצר, בולטת פחות אחרי מחלה".
לדברי אלמנתו של החולה, בעלה המנוח פתח את המעטפה עם תוצאות, קרא בהן ואז חשכו עיניו. לדבריה, שניהם הבינו מתוצאות הבדיקות, שהגידול הסרטני חזר, מסקנה שהכניסה את המנוח למצב של חרדה וייאוש. לדברי האלמנה, יומיים לאחר מכן, היה אמור המנוח להיפגש עם רופאה אונקולוגית ברמב"ם לצורך ביקורת וקבלת הסבר על התוצאות, אבל במקום פגישה התקיימה לווייתו. יום קודם לכן, בשעות הבוקר, נמצא המנוח תלוי על עץ בחצר ביתו.
בחוות דעת של ד"ר אידלמן, מומחה לאונקולוגיה מבית החולים הדסה, שצורפה לתביעה צוין כי "ביטויים שונים, השגורים בפי עולם הרפואה, כגון 'חיובי', 'בלוטות שליליות', 'קליטה פתולוגית' ומונחים כמו 'המחלה מתקדמת', הם בעלי קונוטציה שונה מאשר בתחומים אחרים, ועשויים לגרום ללחץ מיותר על החולה, שאינו מבין את פשר התוכן, ולפרש אותו באופן שונה לחלוטין מהאופן הנכון והמתבקש". עוד מציין ד"ר אדלמן כי "קיימים פרוטוקולים רבים והנחיות כיצד רופא צריך להכין את עצמו לפני מסירת חדשות רפואיות לחולה, מה נחשבת סביבה תומכת, וכיצד האינפורמציה צריכה להינתן. אף אחד מהפרוטוקולים לא מדבר על משלוח תשובה לקונית וקרה לביתו של החולה".
השופט קליין ציין בפסק הדין פסיקה ענפה ועקבית של בית המשפט העליון לפיה קיימת חובת זהירות מושגית של רופא ומוסד רפואי כלפי חולה המצוי בטיפולו.
בין הצדדים התעוררה המחלוקת סביב השאלה האם נכון וראוי היה, לאור מצבו הנפשי הרעוע של המנוח, לשלוח את תוצאות בדיקת המיפוי בדואר לביתו של המנוח או כמו שטענה התביעה ראוי היה לקיים פגישה עם הרופא המטפל על מנת שזה יסביר לו את תוצאות הבדיקה באופן אישי. "מקובלת עלי טענת התביעה כי לנתבעת הייתה היכולת לנקוט באמצעי זהירות פשוטים על מנת למנוע את התאבדותו של המנוח", הכריע השופט קליין. "וזאת על ידי משלוח תוצאות המיפוי ישירות אל הרופא המטפל או לחילופין היה על הצוות הרפואי לבקש מהמנוח להגיע עם המעטפה הסגורה אל הרופא המטפל בכדי שזה יסביר לו על תוצאות המיפוי".
בית המשפט מצא כי "הצוות הרפואי היה מודע למצבו הנפשי הרעוע של המנוח וכי היה צורך של ממש למנוע את תוצאות המיפוי מן המנוח, קל וחומר כאשר תוצאות המיפוי לא היו ידועות למאן דהוא – באם תהיינה חיוביות ובאם לאו".
לכן קיבל השופט קליין את עמדת התביעה ולפיה מדובר ב"בשורה מרה" כשלא ניתן היה לדעת מראש את תוצאות הבדיקה. "במקרה שכזה, ראוי לאמץ דרכים זהירות יותר למתן הבשורה למטופל. על כך הסכימו גם המומחים מטעם הצדדים. לכן, סבורני כי בנסיבות דנן, היה על הצוות הרפואי לפעול ביתר זהירות כלפי המנוח, הם הפרו חובה זו ובמאזן ההסתברות הוכח שהפרה זו גרמה לנזק הנטען בתיק זה".
את שאלת הקשר הסיבתי בחן השופט קליין לפי עקרונות המשפט העברי, והגיע למסקנה כי "טענת התביעה על כי לולי קבלת אותו מכתב המנוח היה חי עוד מספר שנות חיים פרודוקטיביים מקובלת עלי. לדידי, התביעה עמדה בנטל להוכיח את הקשר הסיבתי כנדרש, וזאת לאחר שהתרשמתי מעדותה של התובעת שהעידה על התנהגותו של המנוח לאחר שקיבל את המכתב לביתו, ומסמיכות הזמנים בין קבלת המכתב לבין התאבדותו ודברי המנוח לפני מעשה זה. מחומר הראיות עולה כי מצבו הנפשי של המנוח עובר לקבלת המכתב השתפר וכך גם תפקודו בבית, זאת עד לקבלת המכתב שנשלח לביתו. הדבר מעיד לדעתי על הקשר הסיבתי עובדתי ומשפטי בין קבלת המכתב ובין מעשהו האובדני של המנוח".
השופט קליין פסק כאמור פיצוי למשפחתו של המנוח בסכום של למעלה ממיליון שקל, מתוכם חצי מיליון לבנותיו של המנוח ועוד 100 אלף שקל לאלמנה.
