התובע טען כי הלווים הונו אותו תוך יצירת מצג שווא לפיו הם אנשי עסקים מצליחים ומסרו לו שיקים מעותדים מחשבונות חברות קש, שאינם ניתנים לפירעון. ביהמ"ש דחה את התביעה וקבע כי השתלשלות האירועים המתוארת אינה אלא כישלון עסקי של התובע, שהלווה כספים לנתבעים מתוך תקווה לרווחים קלים מבלי לבדוק יכולת כלכלית ומסוגלות פירעון
בית משפט השלום דחה תביעת פיצויים שהגיש מלווה בריבית בטענה כי ביצע ניכיון שיקים מעותדים עבור שניים אשר הונו אותו תוך יצירת מצג שווא לפיו הם בעלי עסקים מצליחים, כאשר בפועל השיקים שנמסרו לידיו הינם חסרי כל ערך ובלתי ניתנים לפירעון. השופט נחום שטרנליכט קבע כי אין מדובר במעשי תרמית כי אם בכישלונו העסקי של התובע, אשר מתוך תקווה לרווחים קלים ולתשואה נדיבה נמנע מביצוע בדיקת רקע בעניינם של הנתבעים ומבדיקת יכולת כלכלית ומסוגלות פירעון.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לטענת התובע, הנתבעים 1-2, הציגו בפניו מצג שווא בסיוע בני משפחותיהם, הנתבעים אף הם, לפיו הם בעלים של חברות ועסקים מצליחים במיוחד, והציעו לו לעשות בעבורם ניכיון שיקים מעותדים של לקוחותיהם בתמורה לשיקים במזומן שהוא ימסור להם. התובע טען כי הוא מסר לנתבעים שיקים בסכום כולל של יותר מה-700 אלף שקל וקיבל כנגדם שיקים מעותדים, המשוכים מחשבונותיהן של החברות שהקימו, כאשר בדיעבד התברר כי אלו חברות קש בלבד. לטענת התובע, כל אותם שיקים מעותדים שנמסרו לידו הם חסרי כל ערך ובלתי ניתנים לפירעון – חלקם סורבו מחמת היעדר כיסוי מספיק חלקם היו גנובים ומבוטלים וחלקם היו שיקים של אנשים שעזבו את הארץ, של פושטי רגל ושל חברות בפירוק. עוד טען התובע כי התברר לו לאחר מכן כי הנתבעים 1 ו-2 הם עבריינים מנוסים בתחום המרמה והזיוף.
בתביעתו טען התובע גם לאחריותם של יתר הנתבעים למעשי ההונאה, לרבות בני משפחותיהם של הנתבעים 1-2 והתאגידים הבנקאיים שבהם נוהלו החשבונות הפיקטיביים של חברות הקש שהקימו הנתבעים. לטענת התובע, מעשה העוקץ לא יכול היה להצליח ללא רשלנותם או אדישותם של הבנקים, שהפיקו עשרות פנקסי שיקים בתקופה קצרה ללא בדיקה ואיפשרו את משיכת הכספים מהחשבונות באמצעות חתימות מזויפות על שיקים ולעיתים ללא חתימות כלל, ללא שבדקו את הדברים כנדרש.
השופט נחום שטרנליכט דחה את טענתו של התובע למעשה "עוקץ" ומרמה וקבע כי הוא הלווה לנתבעים 1-2 את הכספים מרצונו החופשי ולמטרת הפקת רווח. התובע, העוסק במתן הלוואות בריבית באופן שגרתי ושיטתי, אישר בעדותו כי אף שלא הכיר את הנתבעים 1 ו-2 היכרות מוקדמת כלשהי, הוא הלווה להם כספים בהיקפים גדולים וזאת מבלי שערך לפני כן בדיקת רקע בעניינם ובדיקת יכולת כלכלית ומסוגלות פירעון. בנסיבות אלו, השתלשלות האירועים המתוארת בכתב התביעה איננה אלא כישלון עסקי של התובע, שהלווה כספים לנתבעים מתוך תקווה לרווחים קלים ולתשואה נדיבה. התובע עצמו אישר כי הוא לא טרח כלל לבדוק ולברר מיהם אותם נתבעים וחברות אליהם הוא מעביר כספים בסכומים גדולים, ולכן יש לקבוע כי הוא לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי הנתבעים 1-2 ביצעו נגדו מעשה "עוקץ" או מעשה מרמה. עוד נקבע כי התובע לא הצביע על מידע כוזב כלשהו, שהוצג בפניו על ידי מי מהנתבעים קודם העברת הכספים על ידי התובע, ואשר הוביל להעברת הכספים. נוכח האמור, קבע השופט שטרנליכט, ממילא יש לדחות את טענת התובע ביחס לשאר הנתבעים.
השופט הוסיף כי התובע לא הוכיח גם את הנזקים הנטענים ולא פירט כנדרש כיצד חישב את סכום התביעה ומדוע על כל אחד מהנתבעים לשאת במלוא סכום זה, ואף לא פירט את הסכום המדויק שהלווה לנתבעים 1-2.
