בשש השנים מאז כניסתו לתוקף של חוק תובעות ייצוגיות, הסתיימו רק 0.8% מהתיקים בפסק דין. השופטת דפנה אבניאלי הסבירה כי גם הצדדים עצמם ערים לכך שאישור התובענה הייצוגית מייתר במרבית המקים את הדיון בתביעה עצמה וקראה לנתבעים שלא לנהל את התביעה אלא אם כן הם סבורים כי התוצאה תתהפך לטובתם
בית המשפט המחוזי פסק בתביעה ייצוגית שהגישו בעלי מכוני קוסמטיקה, ציפורניים וקעקועים נגד עיריית תל אביב, בטענה כי נכסיהם סווגו באופן שגוי כ"בניינים שאינם משמשים למגורים" במקום כ"בתי מלאכה", סיווג שמשמעותו גביית ארנונה בשיעור מופחת. בתוך כך נדרש בית המשפט לכמות המזערית של תביעות ייצוגיות שנידונו לגופן וציין כי מקום בו התשתית העובדתית דומה לזו שהונחה בשלב בקשת האישור מצופה שהצדדים יבחרו לנהל את התביעה רק כאשר הם סבורים כי קיים סיכוי שהתוצאה תתהפך. לגופו של עניין קיבל בית המשפט את התביעה וקבע כי לא היה כל ערך מוסף בניהול התובענה לגופה וכי אין מקום לשנות מהקביעות שנקבעו בבקשת האישור לפיהן סיווג המכונים כבתי מלאכה נעשה כברירת מחדל בהיעדר סיווג מתאים יותר.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
ביולי 2013 אישר בית המשפט הגשת תובענה ייצוגית נגד עיריית תל אביב שעניינה בטענה לסיווג מוטעה של מכוני קוסמטיקה, מכונים לטיפוח הציפורניים ומכוני קעקועים לשם גביית ארנונה בעיר. לטענת התובעים, הם סווגו באופן שגוי כ"בניינים שאינם משמשים למגורים" בעוד שהיה על העירייה לסווג מכונים אלו כ"בתי מלאכה", סיווג שמשמעותו גביית ארנונה בשיעור מופחת. טענת התובעים התבססה בעיקר על פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין מישל מרסייה (בר"ם 4021/09 מנהל הארנונה של עיריית תל אביב-יפו נ' חברת מישל מרסייה בע"מ), שם נקבע כי על פי המשמעות המילונית, תכלית החוק וטעמי אחידות פרשנית – יש לסווג עסק של מספרה תחת הקטגוריה "בית מלאכה". עוד הוסיף בית המשפט העליון כי ראוי היה שהעירייה תיצור קטגוריות ברורות ובהירות המתייחסות לתחום שלם של נכסים ותסווג אותן בסיווג ברור וספציפי, אך בהיעדר סיווג מסוג זה עסקים אלו "נופלים בין הכסאות" של סיווג שיורי המוגדר כ"בניינים שאינם משמשים למגורים", אשר אינו תואם את מהות העסק המנוהל על ידם.
בהחלטה בבקשת האישור, קבע בית המשפט כי העירייה מתמידה בסיווגם של עסקים כדוגמת עסקם של התובעים כ"בניינים שאינם משמשים למגורים" ואינה נענית לקריאותיו החוזרות ונשנות של בית המשפט להגדיר מחדש את הקטגוריה בצו הארנונה ולסווגם בהתאם לטיב עיסוקם האמיתי, באופן שיוכל לאפשר את חיובם בדרך המלך ולא בדרך שיורית. עוד נקבע כי עמדת העירייה לפיה אין להחיל את הלכת מישל מרסייה לעיל על מכוני יופי וטיפוח לא נומקה כדבעי וכי מדובר במחלוקת משפטית אשר על פניה מעוררת שאלה מהותית המשותפת לכלל חברי הקבוצה ויש אפשרות סבירה שתוכרע לטובתם.
הקבוצה שבשמה נקבע כי תנוהל התובענה הוגדרה כ"בעלי מכוני הקוסמטיקה, מכונים לטיפוח הציפורניים ומכוני קעקועים בתחומי העיר תל אביב-יפו שפעלו במהלך השנתיים שקדמו ליום הגשת הבקשה". הסעד שהתבקש הוא הוא השבה של כספי ארנונה שנגבו מחברי הקבוצה ביתר עקב סיווג הנכסים כ"בנינים שאינם משמשים למגורים".
השופטת ד"ר דפנה אבניאלי קיבלה את התביעה וציינה כי מתן פסק דין בתובענה ייצוגית שנדונה לגופה אינו עניין שכיח וכי מנתונים שפורסמו לאחרונה במסגרת דו"ח הבוחן את יישומו של חוק תובענות ייצוגיות, מגלה כי במשך 6 שנים מאז כניסתו לתוקף רק 0.8% מהתיקים (10 במספר בלבד) הסתיימו בפסקי דין. כן מלמד הדו"ח כי סיבות הסגירה השכיחות ביותר של תיקי תובענות ייצוגיות הן הסתלקות התובעים מתביעתם טרם אישור התובענה כייצוגית (כ-57% מהתיקים), הגעה להסדרי פשרה (14.7% מהתיקים) ודחיית בקשות לאישור הגשת התובענה (8% מהתיקים). לדעת השופטת, העובדה שמדובר במספר כה מועט של תובענות שהתנהלו לגופן מלמדת כי הצדדים עצמם היו ערים לכך שאישור התובענה הייצוגית מייתר במרבית המקרים את הדיון בתביעה עצמה ומכאן שבאותם מקרים בהם אין בניהול התובענה לגופה כדי לייצר תשתית עובדתית שונה או רחבה מזו שהונחה בשלב בקשת האישור אין כל תועלת בניהול התובענה. לצד האמור, שלב האישור אינו חזות הכל ועדיין פתוחה הדרך בפני הנתבעת להוכיח לבית המשפט כי אין מקום לקבל את התובענה לגופה, אך מצופה כי הצדדים ובעיקר הנתבעים יבחרו לנהל את התביעה רק כאשר הם סבורים כי קיים סיכוי שהתוצאה תתהפך והתובענה שאושרה כייצוגית תידחה בסופו של דבר.
לגופו של עניין, הזכירה השופטת כי בצו הארנונה של עיריית תל אביב לשנים 2010 ו-2011 קיימות שלוש קטגוריות של נכסים: בניינים המשמשים למגורים, בניינים שאינם משמשים למגורים וקרקעות, כאשר תחת הסיווג של בניינים שאינם משמשים למגורים נקבע תעריף מופחת משמעותית לבתי מלאכה ומפעלי תעשייה. עוד צוין כי מאז ניתן פסק הדין בעניין מרסייה ניתנו פסקי דין נוספים בהם נקרא המחוקק לפעול להסדרה כוללת של נושא הארנונה על ידי קביעת הגדרות ענייניות וקריטריונים ברורים ואחידים לסיווג בתי העסק השונים, אלא שהנושא טרם הוסדר כדבעי על ידי כל הרשויות המקומיות ויש להצר על כך.
במקרה זה, קבעה השופטת אבניאלי, לא היה כל ערך מוסף בניהול התביעה לגופה וחלב שהצדדים לא מצאו לנכון לחסוך זאת מעצמם ומבית המשפט. עוד נקבע כי יש לדחות את עמדת העירייה לפיה אין להחיל את הלכת מרסייה על מכוני היופי, מה גם שזו הסתפקה בתצהיריהם של חוקרי השומה אשר מתארים רק את הפעילות המתבצעת ואין בכוחם לשמוט את הקרקע תחת טענות התובעים בנוגע לסיווג הנכון של המכונים. משכך, לדעת השופטת, אין מקום לשנות מהקביעות שנקבעו בבקשת האישור, לפיהן סיווג המכונים כבתי מלאכה נעשה כברירת מחדל בהיעדר סיווג מתאים יותר, וכי אין מקום לסווגם כבניינים שאינם משמשים למגורים. כפועל יוצא, התקבלה התביעה הייצוגית ונקבע כי על העירייה להשיב את כספי ארנונה שנגבו מחברי הקבוצה ביתר עקב סיווג הנכסים כ"בניינים שאינם משמשים למגורים", למשך 24 חודשים שקדמו להגשת הבקשה.
בכל הנוגע לגמול לתובעים המייצגים ובאי כוחם, ציין בית המשפט במסגרת שיקוליו כי ההליך הייצוגי שנקטו תרם לליבון הסוגיה ולהשבת הסכומים שנגבו ביתר. מנגד, יש לקחת בחשבון את העובדה שלא היה חידוש של ממש בראיות שהובאו בשלב הדיון שלאחר אישור התובענה כייצוגית, לא נדרשו מאמצים מרובים בבירור הרקע המשפטי והעובדתי לצורך ניהול התביעה וכי מדובר בנושא שאינו מורכב ולא הוצגו חוות דעת של מומחים בנוגע לסכום ההשבה. בנסיבות אלה, ישולם לתובעים המייצגים גמול בסך 10,000 שקל לכל אחד ושכר טרחה של 30 אלף שקל לבא כוחם.
