ביהמ"ש קיבל תביעה כספית שהגישו קק"ל והמדינה נגד הקיבוץ וקבע כי הקיבוץ הפיק רווח והתעשר על חשבון הקופה הציבורית שלא כדין, לאחר שהשכיר בשכירות משנה שטח שהוחכר לו למטרה חקלאית לחברה המפעילה את גן האירועים "בקתה ביער". מנגד, נדחתה בקשת התובעות למתן צו הריסה והפסקת השימוש המסחרי, שאינה מתיישבת עם חובת ההגינות השלטונית
בית משפט השלום קיבל תביעה כספית שהגישו הקרן הקיימת לישראל והמדינה נגד קיבוץ בית אורן, וחייב אותו לשלם כחצי מיליון שקל בגין שימוש מסחרי בשטח שהוחכר לו למטרה חקלאית. זאת, לאחר שהשכיר בשכירות משנה את השטח לחברה שהפעילה בו גן אירועים בשם "בקתה ביער". השופטת נסרין עדוי קבעה כי האמור אינו מתיישב עם מטרת החוזה בין הצדדים וכי הקיבוץ הפיק רווח והתעשר על חשבון הקופה הציבורית שלא כדין. מנגד נקבע כי אין להיעתר לדרישה למתן צו הריסה, צו מניעה והפסקת השימוש המסחרי בשטח המושכר, אשר אינה מתיישבת בנסיבות עם חובת ההגינות השלטונית.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בתחילת שנות הארבעים כרתו הקרן הקיימת לישראל וקיבוץ בית-אורן חוזה לחכירת מקרקעין למשך 49 שנה עם אופציה ל-49 שנים נוספות. עם תום תקופת החכירה לא נחתם חוזה חדש אלא חוזי משבצת תלת שנתיים, שמטרתם ניצול השטח העליון של המקרקעין לצורכי חקלאות בלבד, הקמת מבנים משקיים, הקמת יחידות מגורים וכן הקמת מבני ציבור ושימוש בהם.
באמצע שנות התשעים התקשר הקיבוץ בהסכם שכירות עם החברה הנתבעת 2, לפיו הושכר מטבח הקיבוץ למשך חמש שנים. בהמשך, נחתם חוזה שכירות נוסף במסגרתו שכרה החברה את חדר האוכל הצמוד למטבח לצורכי הפעלת אולם אירועים הידוע בשם "בקתה ביער". מטרת השכירות על פי חוזה זה הייתה קיום אירועים סולידיים במקום לתקופה של שמונה שנים, שהוארכה לימים לחמש שנים נוספות. במקביל, נחתם חוזה נוסף בין הקיבוץ לחברה לפיו הוסכם על ריצוף הדשא הצמוד למבנה האולם בדק עץ.
לימים, פנה מינהל מקרקעי ישראל אל הקיבוץ ודרש את הפסקת השימוש המסחרי במקרקעין בטענה כי הדברים נעשו בניגוד להסכמתו. לחלופין, דרש המינהל מהקיבוץ להגיש בקשה להרשאת השימוש כאמור. בתגובה לכך דיווח הקיבוץ על הפעלת חדר האוכל כאולם אירועים, ובעקבות זאת נדרש להגיש תכניות בניה עבור השטח המיועד לשימוש. לאחר התכתבויות רבות שהוחלפו בין הצדדים נדרש הקיבוץ להמציא אישור שימוש חורג ובהמשך נערכה לו שומה מטעם המינהל לקביעת דמי שימוש למטרת אולם אירועים.
הקיבוץ לא שילם את דמי השימוש ופנה למינהל כדי לבקש שומה מעודכנת להשלמת העסקה. המינהל מצדו הודיע לקיבוץ כי בדיקת מפקח המחוז בשטח העלתה כי אין המדובר בשימוש במבנה בלבד אלא במבנה ובגן אירועים. עניין זה גרר אחריו מסכת התכתבויות נוספת לפיה הקיבוץ נדרש, לצורכי משא ומתן, להמציא תשריט חלוקה עם כל הנתונים המשמשים את אולם האירועים. במהלך המשא ומתן לביצוע העסקה נערך דו"ח פיקוח מעודכן שבו צוין כי קיימת בנייה חדשה ולכן הודיע המינהל לקיבוץ כי קיים צורך בתחילת התהליך מחדש. בין לבין, לא הפסיקה החברה את השימוש בגן האירועים, אך משלא הושגה כל עסקה בין הקיבוץ למינהל התבקש הקיבוץ להפסיק את השימוש במקום, להרוס כל מבנה שהותקן ולסלק מהשטח את החברה. לחילופין, ניתנה לו האפשרות להסדיר את השימוש על ידי תשלום וחתימה על חוזה חדש עם המינהל.
בשנת 2007, חרף התנגדות המינהל, נתנה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה היתר לבנייה שבוצעה על ידי הקיבוץ. המינהל הגיש ערר על ההחלטה אך זה נמחק לאחר שהושג בין הצדדים הסדר דיוני לפיו הקיבוץ יגיש תביעה נגד המינהל בנוגע להארכת חוזה החכירה לדורות והשימוש במבנה כאולם אירועים, ואילו המינהל מצדו יגיש תביעה שכנגד בגין השימוש המנוגד לחוזה השכירות. הקיבוץ לא פעל בהתאם להסכם הדיוני ומכאן התביעה.
השופטת נסרין עדוי קיבלה את התביעה הכספית נגד הקיבוץ וקבעה כי החזקת הקיבוץ במקרקעין, למעט השטח שבמחלוקת, הוסדרה בפעם האחרונה בחוזה השכירות שנחתם בשנת 2003. עם זאת, תקופת השכירות על פי חוזה זה הסתיימה בשנת 2004 בשל סירובו של הקיבוץ לחתום על חוזה משבצת חדש ולכן לא ברי על מה מבססות התובעות את טענתן כי הצדדים המשיכו להתנהל לפי חוזה המשבצת משנת 2003. לפיכך, לאחר תום התקופה חל חוזה החכירה ההיסטורי.
לדעת השופטת, חרף קיומה של הגדרה מפורשת ושאינה משתמעת לשתי פנים של המושג "אופי החכירה ומטרתה" בחוזה החכירה, "מטרות תעשייה" לא נמנו במרכיבי ההגדרה. נקבע, כי חזקה על הצדדים שאלמלא התכוונו להכליל מטרות אלו במטרות החכירה, הדבר היה משתקף במפורש בחוזה החכירה ומשלא נעשה כן אין מנוס מהקביעה כי מטרת החכירה היא המופיעה במפורש בחוזה ותו לא. לא זו אף זו, גובה דמי החכירה לא היווה אז שיקול בהסכמת הצדדים להגבלת מטרות החכירה לפי החוזה לחקלאות בלבד.
בכל הנוגע להפרת מטרת השכירות והחכירה, צוין כי השכרת השטח למטרת הפעלת אולם אירועים אינה מתיישבת עם מטרת חוזה החכירה ולא עם מטרות חוזי המשבצת התלת שנתיים. בעניין זה, דחה בית המשפט את טענת הקיבוץ לזכאותו להשכיר את השטח המושכר ללא קבלת הסכמת המינהל וללא תשלום כספי, ונקבע כי לאורך כל הדרך הקיבוץ ידע כי השימוש המוגדר בחוזה החכירה ובחוזי המשבצת הוא שימוש ייחודי, ולכן טענתו באשר לתחולתו של סעיף 16 לחוק השכירות והשאילה חותרת תחת כל מנגנון חוזי החכירה מול המינהל, כשעיקרון ייחודיות השימוש הינו אינהרנטי להם ומהווה בסיס לקביעת גובה דמי השימוש. בנוסף, הקיבוץ לא הוכיח כיצד השימוש בשטח המושכר כאולם אירועים, ללא תשלום התמורה המגיעה למדינה בגין השימוש, אינו מכביד על המדינה. עוד דחתה השופטת עדוי את טענת הקיבוץ כי המינהל הציב "תנאי בלתי סביר" למתן הסכמתו להשכרת המשנה, ובכך קמה זכותו לבצע את עסקת השכרת המשנה ללא הסכמת המינהל. לשיטתה של השופטת, התניית המינהל, המתבססת על ביצוע התאמה בין דמי החכירה המשולמים לבין מטרת החכירה העומדת כעת על הפרק, סבירה לחלוטין ומתיישבת עם הוראות חוזה החכירה, חוזה המשבצת ועם המטרות שלשמן נחתמו אותם חוזים.
על אף האמור, קבעה השופטת כי דרישת התובעות למתן צו הריסה, צו מניעה והפסקת השימוש המסחרי בשטח המושכר וכן צו פינוי כנגד הנתבעים אינה מתיישבת בנסיבות עם חובת ההגינות השלטונית. עם זאת, יש מקום לפסיקת סעד כספי נגד הקיבוץ, שעשה שימוש מסחרי בחלק מהשטח המוחכר לו למטרה חקלאית בניגוד להוראות הסכם החכירה ולהוראות הסכם המשבצת ללא הסכמת המינהל. צוין, כי אין חולק שהחברה השוכרת שילמה את דמי השכירות לקיבוץ ועל כן הפיק זה רווח והתעשר על חשבון הקופה הציבורית שלא כדין. יחד עם זאת, נדחתה טענת התובעות לזכאותן להשבת הרווחים שהופקו שלא כדין מהשימוש במקרקעי הציבור, שכן מדובר בפעילות עסקית שלאורך השנים הייתה ידועה להן ומוקד המחלוקת היה נושא ההסדרה הכספית. מנגד, נדחתה התביעה הכספית נגד החברה השוכרת אשר שילמה לקיבוץ את מלוא דמי השכירות ופעלה בתום לב תוך הסתמכותה על הצהרת הקיבוץ כי הוא בעל הזכויות במקרקעין והזכאי להשכירם בשכירות משנה על פי דין. לדעת השופטת, לא הייתה לחברה כל סיבה להטיל ספק בהצהרתו של הקיבוץ שמחזיק במקרקעין למעלה מחמישים שנה, מה גם שהמינהל נמנע מלפנות אליה בדרישה כלשהי במשך השנים, חרף ידיעתו בדבר הימצאותה במקום.
