חדשות

ביהמ"ש דחה בקשה לייצוגית נגד המועצה המקומית בנימינה גבעת עדה, בטענה כי התשלום עבור חניה בשטחה מתאפשר באמצעות פנגו או איזי פארק בלבד, דבר שאינו מצוין בשום שילוט. השופט יגאל גריל קבע כי אי ציון אמצעי התשלום אינו מצדיק הימנעות מתשלום, אך מתח ביקורת על המועצה שלא אפשרה לחונים לשלם לפי חוק העזר שלה עצמה

בית המשפט המחוזי דחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה, בטענה כי היא לא אפשרה לחונים במקומות חניה מוסדרים בתחומיה לשלם באמצעים זמינים ונגישים אלא רק באמצעות שירותי "פנגו" ו"איזי פארק". השופט יגאל גריל קבע כי המבקש נעדר עילת תביעה אישית משלא הצביע על כך שהוא וחברי הקבוצה עשו כל שניתן כדי למנוע את החניה מבלי לשלם, וכי אף שראוי כי הרשות תודיע בשילוט על אמצעי התשלום של אגרת החניה, אי ציון אינו מצדיק הימנעות מתשלום אגרת החניה שעה שניתן לבררו באמצעות הטלפון. עם זאת, המועצה חויבה בשכר טרחה לטובת המבקש לאחר שנקבע כי נפל פגם בהתנהלותה משלא אפשרה לחונים בתחומה לשלם באמצעי תשלום לפי חוק העזר שלה עצמה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בשנת 2012 החנה המבקש את רכבו בשטח המועצה המקומית בנימינה, במקום חניה מוסדר המסומן בכחול-לבן. לטענת המבקש, בשלב זה התברר לו כי לא ניתן לרכוש כרטיסי חניה בבנימינה וכי התשלום עבור חניה בכחול-לבן מתאפשר בשני אמצעי תשלום בלבד: האחד, שימוש בשירות "פנגו", המחייב טלפון סלולרי העונה לדרישות טכניות מסוימות והרשמה באפליקציה הדורשת פרטי זיהוי, כולל פרטי כרטיס אשראי שהוא אמצעי החיוב הבלעדי באמצעות שירות זה. הדרך השנייה לתשלום היא באמצעות "איזי פארק", מכשיר שאותו יש לרכוש מראש בעלות של כמה עשרות שקלים ולאחר מכן להטעין אותו בדמי חניה באחת מתחנות הטעינה הקיימות ברחבי הארץ. היות שלמבקש אין מנוי ב"פנגו" והוא לא הצליח להפעיל את ה"איזי פארק" שברשותו מאחר שקוד הישוב לא הופיע על גבי המכשיר או על שילוט – קיבל המבקש דו"ח חניה. לאור האמור, הגיש את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המועצה המקומית, בעילות של הפרת חובת תום הלב, טעות או הטעיה, עשיית עושר ולא במשפט, רשלנות והפרת חובה חקוקה.

לטענת המבקש, המשיבה אינה מאפשרת תשלום אגרת חניה עבור חניה במקומות חניה מוסדרים המסומנים בכחול לבן באמצעות מדחני חניה או כרטיסי חניה מנייר, אלא רק באמצעות שירות "פנגו" או באמצעות מכשיר "איזי פארק" שאינם זמינים ונגישים לכל אדם. בכך, היא מנצלת את מעמדה וכוחה כנגד חברי הקבוצה. נזקה הכולל של הקבוצה הוערך בסכום של 2.9 מיליון שקל.

השופט יגאל גריל דחה את הבקשה לאישור התביעה הייצוגית וציין כי אין מחלוקת שהשימוש בכרטיסי חניה מנייר אותם הנפיק מרכז השלטון המקומי בישראל הופסק בינואר 2014, וכי בסעיף 70ב' לפקודת התעבורה נתן המחוקק בידי מי שמעוניין לחנות במקום חניה מוסדר את האפשרות לבחור האם לשלם באמצעות הסדר החניה הארצי (הכולל את שירות "פנגו" ומכשיר "איזי פארק"), או על פי הסדר החניה הנהוג בתחומי הרשות המקומית. במקרה זה, המשיבה מאפשרת לחנות בתחומה רק באמצעות הסדר החניה הארצי, אף שבחוק העזר שלה נקבע כי ניתן לשלם את אגרת החניה ב"כרטיס חניה", אלא שכרטיס כזה מעולם לא הונפק על ידה. בעניין זה, ציין השופט כי בית המשפט העליון בפסיקתו ייחס חשיבות רבה לחופש הבחירה של הנהג בין הסדר החניה של הרשות המקומית לבין הסדר החניה הארצי, כך שהנהג ישקול איזה הסדר מתאים לו ביותר, הן מבחינה כלכלית והן מבחינת נוחות השימוש. לאור האמור, בכך שהמשיבה לא העמידה לרשות החונים אפשרות לתשלום באמצעות הסדר חניה מקומי, היא פעלה לכאורה בניגוד להוראת סעיף 70ב של פקודת התעבורה.

יחד עם זאת, הגיע השופט גריל למסקנה כי לא עומדת למבקש עילת תביעה אישית, שכן הוא העיד שברשותו מכשיר "איזי פארק" אולם הוא לא שילם את אגרת החניה משום שלא ידע את קוד הרשות של המשיבה אותו יש להזין למכשיר לצורך הפעלת החניה. זאת, אף שניתן היה לברר קוד זה באמצעים שעמדו לרשותו (בשירות הלקוחות של "איזי פארק", או במוקד השירות לתושב של המשיבה). בעניין זה, סבר השופט כי מחד גיסא על הרשויות המקומיות להודיע בשילוט על אמצעי התשלום של אגרת החניה, אולם מאידך יש לקבוע כי אי ציון קוד זה אינו מצדיק הימנעות מתשלום אגרת החניה, משעה שניתן לבררו באמצעות הטלפון. בהתאם לאמור, שקל השופט האם יש להורות על החלפת התובע הייצוגי, אולם הגיע למסקנה כי אין מקום לעשות כן מאחר שהמבקש לא הצביע על כך הוא וחברי הקבוצה עשו כל שניתן כדי למנוע את החניה מבלי לשלם את אגרת החניה, קרי לא עמד בנטל להצביע שקיימת אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות לחברי הקבוצה תוכרענה לטובתם.

לבסוף נקבע כי אף שדין בקשת האישור להידחות, הרי שנפל פגם בהתנהלותה של המשיבה שקבעה בחוק העזר שלה אפשרות לתשלום באמצעות "כרטיס חניה" אך בד בבד לא הנפיקה אמצעי תשלום זה. לפיכך, סבר בית המשפט כי יש מקום לפסוק שכר טרחת עורך דין לבא כוח המבקש בסך של 7,000 שקל. מנגד, לא מצא בית המשפט לפסוק גמול למבקש עצמו נוכח המסקנה כי הוא נעדר עילת תביעה אישית.

ת"מ 61426-03-14

לקריאה נוספת, ראו:

גם במקרה של זיכוי – ניהול משפט בעבירת חנייה כדאי לעירייה, לא לנאשם

אי פרסום הנחיות אכיפת עבירות חנייה אינה עילה לביטול דוח בשל הגנה מן הצדק 

לאחר דיונים בשלוש ערכאות: העליון אישר קנס חניה בסך 100 שקל לתושב ת"א