חדשות

ביה"ד לעבודה קבע כי העובד היה מודע לתפקידו ולאחריות שהוטלה עליו, ולכן גם אם החברה לא דרשה ממנו מפורשות להישאר, הרי שברורה מחויבותו כלפיה. עם זאת, נקבע כי אין להתעלם מהזכות לחופש העיסוק וליצור הגבלת יתר על עובד המעוניין למצוא מקום עבודה אחר, ולכן הוא לא נדרש לשלם על השתלמות שנערכה שנה וחצי לפני התפטרותו

בית הדין האזורי לעבודה קיבל בחלקה תביעת חברה נגד עובד לשעבר שהתפטר לתשלום הוצאות ההשתלמות שאליה יצא מטעם העבודה, מכוח חיובו בחוזה העסקה לשיפוי בגין עלות הכשרה מקצועית אם יעזוב בטרם התקופה שנקבעה בהסכם. כן נקבע בחיובו בפיצוי החברה בגין דברי לשון הרע שאמר ללקוח נגד מנכ"ל החברה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

התובע התחיל את עבודתו בחברה העוסקת בשירותים למכשירים בתעשיית הכימיה הפרמצבטית כשהוא חסר ניסיון בתחום, ולכן עבר הכשרה שבמסגרתה אף נשלח להשתלמויות בחו"ל. בהמשך עבודתו הוא קודם לתפקיד מנהל מחלקת שירות טכני ונחתם עמו חוזה העסקה אישי אשר קבע בין היתר את הרשאת החברה לשלוח אותו להשתלמויות בארץ ובחו"ל, תוך התחייבות לתשלום מלוא השכר והתנאים הנלווים לו. מנגד, נקבעה בחוזה זכאות החברה לדרוש את עבודתו של העובד ל-24 חודשים נוספים לאחר סיום ההשתלמות, וצוין כי ככל שיבחר להפסיק את עבודתו קודם לכן, יהיה עליו להחזיר לחברה את מלוא ההוצאות שהוציאה.

עם הודעת הפיטורים של העובד, שבה ציין כי הסיבה לעזיבתו היא מעבר לחברה אחרת, פנתה החברה אליו בדרישה לתשלום.

משהצדדים לא הגיעו להסכמות, הגישה החברה תביעה לבית המשפט שבה עתרה להחזר הוצאותיה הריאליות על הכשרת הנתבע בשתי ההשתלמויות אשר נערכו בגרמניה וכן לתשלום דמי הודעה מוקדמת בגין עזיבתו. בפרט טענה החברה כי עיסוקה הינו עיסוק ייחודי ומקצועי אשר מחייב אותה בהשקעה כבירה של משאבים לצורך הכשרת עובדים. בנוסף, עתרה החברה גם לפיצוי בגין הפרת חוק איסור לשון הרע, בטענה כי העובד פנה מיד לאחר  התפטרותו ללקוח החברה והתבטא כלפיהם בביטויים קשים ביותר נגד החברה והמנכ"ל.

הנתבע טען מנגד כי התפטרות איננה הפרת חוזה אלא זכות קנויה לעובד. בפרט טען כי החברה לא מימשה זכותה לפי הסכם העבודה, שכן לאחר שהוא חזר מההשתלמויות היא לא דרשה ממנו להוסיף לעבוד 24 חודשים מסיומה אף שמדובר בזכות על פי דרישה.

ביחס לדרישת ההודעה המוקדמת טען הנתבע כי החברה ויתרה על עבודתו, לאחר שהוא הגיע כרגיל לעבודה אך התבקש להחזיר את רכב החברה, את הטלפון הנייד ואת המחשב. באשר ללשון הרע טען הנתבע כי לא ראה בלקוח לקוח של החברה אלא אדם בעל ניסיון שיכול לעזור לו. בפרט נטען כי לא היה בביטויים כדי לבזות את המנכ"ל או להשפילו בעיני הבריות.

הנתבע הגיש תביעה שכנגד שבמסגרתה טען להפרת חוק שעות עבודה ומנוחה, בגין אי יציאה להפסקה, גמול שעות נוספות, חוסר תום לב בניהול פנקס השכר ושעות העבודה, פיצויי הלנה והחזרת כספי הפיצויים שהופקדו לטובתו ואשר החברה משכה לאחר סיום העסקתו.

השופטת אילת שומרוני ברנשטיין קיבלה את התביעה העיקרית בחלקה ודחתה את התביעה שכנגד. השופטת קבעה כי על פי האמור בחוזה העסקה ובנסיבות העניין, על הנתבע לפצות את החברה בגין הוצאותיה רק עבור ההשתלמות השנייה שנערכה בגרמניה. עוד צוין כי בפסיקה הוכרה לא אחת זכותו של מעסיק לקבוע תקופת העסקה מינימאלית לעובד בגין הכשרה מקצועית שרכש במימונו, ונקבע כי אין פסול בתניה בחוזה העסקה לשיפוי בגין עלות הכשרה מקצועית כאשר העובד עוזב טרם התקופה שנקבעה בהסכם. מכאן נקבע שאין לקבל את טענת הנתבע כי התניה בחוזה העסקה אינה תקפה כיוון שהחברה לא עמדה על זכותה.

השופטת הוסיפה כי הנתבע היה מודע לתפקידו ולאחריות שהוטלה עליו, ולכן גם אם החברה לא דרשה ממנו מפורשות להישאר, הרי שברורה מחויבותו כלפיה. עם זאת, נקבע כי אף שיש לממש את תניות הגבלת עיסוק של עובד המעוגנות בהסכם העסקה, אין להתעלם מהזכות לחופש העיסוק וליצור הגבלת יתר על עובד המעוניין להמשיך ולמצוא מקום עבודה אחר עם תנאים טובים יותר. אשר על כן נקבע ביחס להשתלמות הראשונה כי חלפה תקופה של כשנה וחצי מאז סיום ההשתלמות ועד התפטרות הנתבע, וכי מדובר בתקופה מספיק ארוכה בה מימש הכשרתו ודי בתקופה זו כדי שיוכל להתפטר מהחברה. בסיכומו של דבר נקבע כי על הנתבע לפצות את החברה באופן יחסי עקב התפטרותו בסמיכות לביצוע ההשתלמות השנייה בסך של כ- 4,659 שקל.

עוד נקבע כי אף שדברי הנתבע היו לשון הרע, מדובר ברף הנמוך ויש לייחס למשמעות לכך שהשיחה היתה פרטית והתנהלה רק בין הנתבע ללקוח בטלפון, כך שתוכנה ידוע רק לשניהם ויש לכך השפעה מבחינת הפגיעה בכבודו של מנכ"ל החברה. על כן, נקבע חיובו של הנתבע בפיצוי בסך של 1,000 שקל בלבד.

השופטת דחתה את התביעה שכנגד וקיבלה את טענת החברה כי הנתבע אינו זכאי להחזר כספים מהחברה, כיוון שצו ההרחבה בדבר פנסיית חובה אינו חל בעניינו, אלא חל הסדר פנסיה מיטיב השולל את תחולתו של צו ההרחבה. עוד נקבע כי לא עלה בידי הנתבע לבסס את תביעתו בדבר אי תשלום שעות נוספות ואי מתן הפסקה. באשר לטענת קיום החוזה בחוסר תום לב מצד החברה, לרבות חוסר תום לב בניהול פנקס השכר ושעות העבודה,  נקבע כי  הנתבע לא הפנה את בית הדין לפסיקה של בית הדין הארצי אשר קבעה פיצוי במקרים דומים ועל כן אין לזכותו בפיצויים.

ס"ע 29634-12-11