חדשות

ביהמ"ש חייב את מועדון הספורט בקרית מוצקין לפצות מנויה ב-35 אלף שקל וקבע כי בחברה מתוקנת לא ניתן לקבל מצב בו מנוי בבריכה החווה רתיעה ממראהו של מנוי אחר יוכל לפנות אל הנהלת הבריכה ולבקש כי זו תאסור עליו כניסה אל הבריכה. כן נקבע כי האופן שבו נעשו הדברים – לעיני מתרחצים אחרים – עולה כדי לשון הרע

בית משפט השלום קיבל תביעה נגד מועדון ספורט בקרית מוצקין וחייב אותו לפצות מנויה ב-35 אלף שקל,  לאחר שנאסר עליה להיכנס לבריכה בשל מחלת הפסוריאזיס שממנה היא סובלת וזאת לאור בקשת מנויים אחרים שנרתעו ממנה. השופטת עידית וינברגר קבעה כי לא הייתה הצדקה למנוע את כניסת התובעת לבריכה מאחר שלא מדובר במחלה מדבקת, וכי בחברה מתוקנת לא ניתן לקבל מצב בו מנוי בבריכה החווה רתיעה ממראהו של מנוי אחר יוכל לפנות אל הנהלת הבריכה ולבקש כי זו תאסור עליו כניסה אל הבריכה. כן נקבע כי האופן בו נעשו הדברים – לעיני מתרחצים אחרים או למצער בנסיבות שבהן ניתן היה להבין כי התובעת הודרה מהבריכה – עולה כדי לשון הרע.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

התובעת הייתה מנויה במועדון הספורט של הנתבעת במשך עשרות שנים, במהלכן נהגה לשחות בבריכה במקום ולהשתתף בחוגים. בשלהי 2012, החליטה הנתבעת לאסור על התובעת כניסה אל הבריכות במועדון בשל נגעים שהתגלו על עורה בעקבות מחלת הפסוריאזיס ממנה החלה לסבול באותה עת. ההודעה נמסרה לתובעת על ידי עובדי המועדון במספר הזדמנויות, באופן שלטענתה גרם להשפלתה בעיני הבריות. התובעת ניסתה לבטל את רוע הגזירה והמציאה אישורים רפואיים המעידים על כך שהמחלה אינה מידבקת אך לשווא. לאור האמור, עתרה התובעת לחייב את המועדון לפצותה בגין העוול שנגרם לה, המהווה לטענתה הפליה בכניסה למקום ציבורי, לשון הרע ופגיעה בפרטיות.

הנתבעת מצדה, טענה כי בדין נאסרה על התובעת הכניסה אל הבריכה, שכן הפצעים על גופה היו בולטים ומדממים ומספר מתרחצים בבריכה פנו אל המציל ואל ההנהלה בטענה שהם מתנגדים לכניסתה של התובעת לבריכה. עוד נטען כי האיסור שהוטל על התובעת מתחייב מנוסחן של תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבריכות שחייה). בתשובה לטענות אלו השיבה התובעת כי הנגעים על גופה מעולם לא דיממו ולא נשקפה מהם סכנת הידבקות, והתפרצות מחלת הפסוריאזיס גרמה לכל היותר לפגיעה אסתטית במראה עורה, כך שלא הייתה הצדקה למנוע ממנה כניסה לבריכה.

השופטת עידית וינברגר קיבלה את התביעה וקבעה כי לא היתה הצדקה על פי דין לאסור על התובעת כניסה לבריכה, מכוח התוספת השניה לתקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבריכות שחייה), שם נאסרה מפורשות כניסתם של אנשים החולים במחלות עור למי הבריכה. לדעת השופטת, יישום כללי הפרשנות על נוסח החוק מוביל למסקנה כי אדם החולה במחלת עור שאינה מדבקת אינו מנוע מכניסה לבריכה, וכך גם הפרשנות התכליתית של הנורמה, שמטרתה להבטיח תנאי תברואה נאותים בבריכות.

עוד ציינה השופטת כי התובעת המציאה מכתב מהרופא המטפל בה, מומחה למחלות עור ומין, בו נכתב כי היא סובלת מפסוריאזיס, מחלה שאינה זיהומית או מידבקת, וכי הנגעים הנגרמים במחלה זו אינם נוטים לדמם או להפריש. אי לכך, ציין הרופא כי חולי פסוריאזיס אינם מנועים מלהשתמש במתקנים ציבוריים כגון בריכות שחיה או ספא וכי כמנהל מרפאת פסוריאזיס בבית חולים טרם נתקל בתלונה של מי ממטופליו על מניעה כזו. השופטת ציינה כי הנתבעת לא הצליחה לסתור את עדותה של התובעת כי פצעיה מעולם לא דיממו, ולפיכך אין לקבל את טענתה לפיה כניסת התובעת לבריכה נאסרה מסיבה זו.

עוד נקבע כי הבריכה היא "מקום ציבורי" המספק "שירות ציבורי" כמשמעותו בחוק הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, ולכן חל עליה הסעיף האוסר על הפליה. לשיטתה של השופטת וינברגר, רשימת העילות המנויה בסעיף זה אינה רשימה סגורה, נוכח הפרשנות התכליתית של החוק. היות שחולי פסוריאזיס הם קבוצה, הפליה אדם בכניסה לבריכה על רקע מחלתו מהווה הפליה על רקע השתייכות לקבוצה ודי בכך שהנתבעת נוטלת לעצמה את הרשות לקבוע מי מבין חולי פסוריאזיס יכנס לבריכה ומי לא על מנת להוכיח הפליה אסורה. עוד נקבע כי אדם הסובל ממגבלה פיסית, נפשית או שכלית כלשהי שאינה מגבילה את תפקודו באופן מהותי אינו זוכה להגנה מפני הפליה בהתאם לחוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות. בנסיבות אלו, לדעת השופטת וינברגר, שומה על בית המשפט לקבוע כי הפליה על רקע השתייכות לקבוצה הסובלת מלקות פיסית או נפשית כלשהי שאינה עולה כדי "מוגבלות" כמשמעה בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות – מהווה הפליה על פי חוק איסור הפליה.

השופטת הוסיפה כי אמנם ניתן לקבל את טענת הנתבעת לפיה מראה עורה של התובעת עורר רתיעה בקרב המתבונן, העלולה לנבוע מחוסר ידע בנושא, אולם בית המשפט אינו יכול להסכים עם פגיעה כה חמורה בכבודו של אדם על רקע רתיעה ממראהו, וכאשר הופלה אדם על רקע זה לא ניתן להלום כי בית המשפט ישיב את פניו ריקם ולא יושיט לו סעד. עוד הודגש כי בחברה מתוקנת לא ניתן לקבל מצב בו מנוי בבריכה החווה רתיעה ממראהו של מנוי אחר יוכל לפנות אל הנהלת הבריכה ולבקש כי זו תאסור עליו כניסה אל הבריכה. לאור האמור, נקבע כי הנתבעת הפלתה את התובעת כאשר אסרה עליה כניסה אל הבריכות בשטח המועדון בשל מחלתה.

השופטת הבהירה כי עצם ההפליה עצמה אינה מהווה לשון הרע, אולם יש לקבל את עדות התובעת לפיה המציל פנה אליה בעודה בבריכה, באופן שיתר המנויים אשר היו קרובים אליה יכלו לשמוע את דבריו, ודרש ממנה במפגיע לצאת מהמים. עוד הוכח כי הנתבעת פעלה להדרתה של התובעת מהבריכה על מנת לרצות את מנויה האחרים אשר "נרתעו קשות מהרחצה המשותפת" וכי בעקבות שרשרת האירועים נפוצה השמועה על הדרתה מהמועדון. בנסיבות אלה, הוכח יסוד ה"פרסום" בהתנהלותה של הנתבעת. כמו כן, התנהגות המציל ויתר עובדי הנתבעת שאמרו לתובעת לאזני מתרחצים אחרים כי נאסר עליה להיכנס לבריכה יש בה כדי להשפיל אדם ולעשותו לבוז או ללעג בעיני הבריות, כהגדרת לשון הרע בחוק. הובהר, כי אף אם הנתבעת לא פרסמה ביטוי באמירה מפורשת, די בכך שהדברים הובנו על ידי מנויי הבריכה באופן עקיף מנסיבות חיצוניות כגון ראיית עובדי הנתבעת משוחחים עם התובעת בצד ולאחר מכן את התובעת יוצאת מהבריכה או נאלצת להישבע כי היא נכנסת רק לשחק ברידג' ולא תיכנס למים.

לבסוף, קבעה השופטת כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי התנהלות הנתבעת במקרה הנדון עלתה כדי פגיעה בפרטיותה, אולם העירה כי לשיטתה הנתבעת ניהלה את ההליך באופן שביזה את התובעת ופגע בכבודה ובפרטיותה בכך שבחרה להביא כעדה מטעמה מנויה במועדון במטרה להעיד על מה שראתה על גופה של התובעת במקלחת. בנוסף, קו ההגנה של הנתבעת היה מלווה בהשפלות חוזרות ונשנות של התובעת.

ת"א 11009-11-13