חדשות

מנהל רשות המסים ערער על ההחלטה לאשר הסכם שערך פקיד שומה עם נישום ולבטל תיקון שערך בשומת המס. ביהמ"ש קבע כי לא רק שהמנהל היה רשאי להפעיל את סמכות הפיקוח לפי סעיף 147 לפקודת מס הכנסה, אלא הוא היה חייב לעשות כן אחרת היה חוטא לתפקיד שהטיל עליו המחוקק

בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של מנהל רשות המסים על החלטה לאשר הסכם שערך פקיד שומה עם נישום ולבטל תיקון שערך נוכח היותו הסכם המנוגד לדין ולמדיניות הרשות. השופט מני מזוז קבע כי סמכות המנהל לעיין מחדש בשומה לפי סעיף 147 לפקודת מס הכנסה חלה גם מקום שהשומה היא תוצר של הסכמה בין הנישום לבין פקיד השומה, וכי במקרה זה לא רק שהמנהל היה רשאי להפעיל את סמכותו אלא היה חייב לעשות כן אחרת היה חוטא לתפקיד הפיקוח שהוטל עליו על ידי המחוקק.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

המשיב ייסד והועסק בחברה שהוחזקה בידי חברה אם. בשנת 2001, הוקצו למשיב 700 אלף אופציות לרכישת מניות בחברה האם במסגרת תכנית אופציות. בעקבות פניה לרשות המסים לפרה-רולינג בנוגע להקצאת האופציות, ניתנה על ידי הרשות החלטת מיסוי שבה אושרה ההקצאה לעובדי החברה במסלול לפיו הרווח של העובדים מהאופציות ייחשב כהכנסת עבודה וישולם בגינו מס.

לימים, נרכשה החברה האם על ידי חברה אחרת, אשר אימצה את האופציות שהוענקו לעובדי החברה באופן שניתן יהיה לממשן לרכישת מניותיה שלה. לבקשת החברה הרוכשת, אישרה רשות המסים כי אימוץ האופציות לא ייחשב אירוע מס וכי עקרונות החלטת המיסוי מ-2001 יישמרו. עוד נקבע כי עובד שלא יצהיר כי בכוונתו לפעול לפי אישור זה יראוהו כמי שמכר את האופציות במועד רכישת החברה האם, והוא יחויב במס לפי החלטת המיסוי משנת 2001.

המשיב לא הצהיר כי ינהג לפי ההחלטה החדשה, אולם בפועל מימש שליש מהאופציות במועד רכישת החברה האם. בשנה שלאחר מכן, הגיש המשיב דו"ח שנתי על הכנסותיו בשנת 2006, במסגרתו דיווח גם על ההכנסות שצמחו לו ממימוש האופציות כהכנסה. כחודשיים לאחר מכן, ביקש המשיב לתקן את הדו"ח באופן שרק ההכנסה מהאופציות שנמכרו במזומן תיחשב כהכנסה, וכן לסווג את ההכנסה ממימוש האופציות כהכנסה הונית שעליה יחולו שיעורי מס מופחתים.

בהמשך, נחתם עם המשיב הסכם שומה שלפיו הכנסותיו ממימוש האופציות יסווגו כהכנסה הונית, אולם לאחר שהדבר הגיע לידיעתו של מנהל רשות המסים, עשה זה שימוש בסמכותו לפי סעיף 147 לפקודה והורה על תיקון השומה שנקבעה בהסכם שבין המשיב לבין פקיד השומה, באופן שעל הכנסות המשיב ממימוש האופציות תחול החלטת מיסוי 2001, כפי שנקבע מלכתחילה בעת הקצאת האופציות. כפועל יוצא, חויב המשיב בתוספת מס בסכום של כ-1.9 מיליון שקל. זאת, בנימוק שההסכם עם המשיב לא היה רק מנוגד לדין, למדיניות רשות המסים ולהנחיותיה ולהחלטת המיסוי שנקבעה בעת הקצאת האופציות, אלא גם העדפה שלו לעומת שאר עובדי החברה ושאר עובדים בחברות אחרות שלהם הוקצו אופציות בנסיבות דומות, ואובדן מס בסכום משמעותי.

על החלטת המנהל הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי, שקבע כי אף שהחלטת מיסוי משנת 2001 אכן חלה על המשיב ומחייבת אותו, וחרף העובדה שעריכת ההסכם הייתה בניגוד למדיניות רשות המסים ולהנחיות היועץ המשפטי של הרשות, לא מתקיימות במקרה זה הנסיבות החריגות המצדיקות פתיחתו של הסכם השומה, וזאת בשים לב לחשיבות עיקרון הסופיות, הסתמכות המשיב וההפחתה הניכרת בהכנסותיו. מנהל רשות המסים ערער על הפסיקה לבית המשפט העליון, אשר קיבל את הערעור וציין כי על החלטות מנהליות-שלטוניות, בשונה מהחלטות שיפוטיות, לא חל עיקרון הסופיות והן ניתנות לשינוי או לביטול בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת. בעניין זה, המבחן המהותי שעל פיו יש להכריע בהפעלת סמכות העיון מחדש הוא מבחן האיזון בין משקלם של האינטרסים הציבוריים אשר בגינם מבקשת הרשות לשנות את החלטתה הקודמת, לבין האינטרסים והציפיות הלגיטימיות שצמחו לפרט על יסוד ההחלטה הקודמת.

השופט מזוז ציין כי סמכות מנהל רשות מסים לעיין מחדש ולשנות שומה בתוך תקופה מוגבלת, ביוזמתו או לבקשת נישום, היא רחבה ואינה מוגבלת לעילות ספציפיות או לסוג טעות כזה או אחר. סמכות זו חלה גם במקום שהשומה היא תוצר של הסכמה בין הנישום לבין פקיד השומה, ואין הצדקה לקבוע דין שונה לשומה בהסכם מהדין החל על כל שומה אחרת. משכך, הסכמים כאלה כפופים לא רק לעקרונות הכלליים של המשפט הציבורי אלא גם לסמכות ההתערבות הסטטוטורית שנקבעה על ידי המחוקק בסעיף 147 לפקודת מס ההכנסה.

במקרה זה קבע בית המשפט כי העובדה שפקיד השומה התרשל בתפקידו, כאשר התעלם מהנחיות היועץ המשפטי לרשות ולא נועץ עם המחלקה המשפטית ועם המחלקה המקצועית ברשות בטרם כריתת ההסכם,  אין בה כדי לשלול ממנהל רשות המסים הפעלת סמכותו לפי סעיף 147, שהרי למקרים כאלה בדיוק נועדה סמכות הפיקוח. עוד הוסיף השופט כי גם למשיב הייתה תרומה להחלטה הפגומה שקיבל פקיד השומה, שכן אף אם המשיב לא הטעה ביודעין את הפקיד, הוא נמנע מלהציג לו את החלטת המיסוי משנת 2001 החלה עליו אף שידע זאת וידע כי ההסכם מנוגד לה.

עוד דחה בית המשפט את עמדת המחוזי לפיה אין לדרוש מהנישום כי יביא לידיעת פקיד השומה נתונים השייכים לו. השופט מזוז ציין כי שאלת היקפה של חובת ההגינות של הפרט ביחסיו מול הרשות טרם הוכרעה סופית בפסיקה, אולם נראה כי עצם קיומה זכה להכרה רחבה ואף נעשה בפסיקה שימוש בעיקרון זה הלכה למעשה. לדעת השופט מזוז, המקרה דנן מספק דוגמא טובה מדוע הפעלה ראויה של סמכות שלטונית מחייבת גילוי נאות של הפרט לשלטון בדבר נתונים עובדתיים מהותיים שעליהם סומכת ההחלטה השלטונית, כאשר היעדר גילוי הולם במקרה זה הוביל להסכם חריג ומוטעה שלשם תיקונו נדרשה הפעלת הסמכות על ידי מנהל רשות המסים. בנסיבות אלה, לא רק שהמנהל היה רשאי להפעיל את סמכותו לפי סעיף 147 אלא היה חייב לעשות כן אחרת היה חוטא לתפקיד הפיקוח שהוטל עליו על ידי המחוקק. לעניין זה העיר השופט יורם דנציגר כי הוא אינו שותף לעמדתו העקרונית והמרחיבה של השופט מזוז, שכן לשיטתו אין מקום לקבוע חובת הגינות כללית של הפרט ביחסיו מול הרשות ודי לקבוע שלפרט קמות חובות נקודתיות בלבד ביחסים אלו, אשר צומחות על רקע נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה.

לדברי עו"ד יעקב לביא, שמשרדו מתמחה בדיני מסים, "ההלכה לפיה ניתן לפתוח שומות בהסכם נקבעה עוד קודם לכן, ונראה כי ניתן אף לגזור אותה מהאפשרות (הדחוקה) העומדת בפני הרשות להשתחרר מחוזה שלטוני. כאן מעניין לציין כי כל השופטים היו תמימי דעים באשר לתוצאה, כאשר השופט דנציגר שם יהבו על ידיעתו של הנישום בעניין סטיית השומה מהחלטת המיסוי בשנת 2001".

ע"א 3604/13

לפרטים אודות עו"ד יעקב לביא, לחץ כאן