חדשות

ביהמ"ש קבע כי בהיעדר הסבר מצד המדינה כיצד קבעה את סכום הפיצוי הזניח שהסכימה לשלם לבעלי הקרקעות הפלסטיניים במסגרת הסכם הפשרה, לא ניתן לחייב את אגודת עמונה להשתתף עם המדינה בתשלום, מבלי שהובהר עבור איזה נזק תידרש לשלם ואיך ניתן לחשב את חלקה של האגודה מתוך כלל הסכום

בית המשפט דחה את תביעת המדינה נגד אגודת עמונה לשיפוי בסך של 300 אלף שקל בגין הפיצויים שנדרשה לשלם לששת בעלי הקרקעות הפלסטינים, במסגרת הסכם פשרה בתביעה על סף מיליון וחצי שקל. סכום התביעה נדרש מהמדינה לטענת התובעים נוכח הנזקים שנגרמו להם לטענתם בשל מעשי המדינה ומחדליה, בכך שאפשרה את בניית המאחז עמונה עוד בשנת 1995 ובכך שמאז בנייתו נמנעה מלפנות אותו.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

על פי הסכם פשרה שנחתם בין המדינה לבין הטוענים לזכויות בעלות במקרקעין שעליהם נבנה המאחז "עמונה" שילמה המדינה לכל התובעים יחד פיצויים בסכום כולל של 300 אלף שקל, הכולל גם את שכר טרחת באי-כוחם ואת הוצאות המשפט שהוציאו. ההסכם אושר בפסק דין שניתן ב-24 ביוני 2014.

בהודעה לצד שלישי שהגישה המדינה נגד עמונה אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות קהילתית, טענה המדינה כי אם תחויב לשלם לתובעים פיצויים, יהיה על האגודה לשפותה ולשלם לה את הסכום שבו תחויב, כולו או חלקו. את ההודעה לצד שלישי ביססה המדינה על שלוש עוולות: הפרת חובה חקוקה, רשלנות והסגת גבול במקרקעין.

שופטת בית משפט השלום בירושלים, תמר בר-אשר צבן, דחתה כאמור את דרישת המדינה וקבעה כי נוכח היעדר הסבר מצד המדינה כיצד קבעה את סכום הפיצוי הזניח שהסכימה לשלם במסגרת הסכם הפשרה, לא ניתן לחייב את אגודת עמונה להשתתף עם המדינה בתשלום, מבלי שהובהר עבור איזה נזק תידרש לשלם ואיך ניתן לחשב את חלקה של האגודה מתוך כלל הסכום.

בית המשפט הוסיף כי נוכח היעדר ראיות המאפשרות לקבוע את חלקה של האגודה בנזק, ככל שישנו, ולנוכח חוסר היכולת לאמוד את סכום הנזק שבו תידרש להשתתף עם המדינה, אין מנוס מדחיית ההודעה לצד שלישי שהגישה המדינה נגד אגודת עמונה.

צווי ההריסה לא בוצעו

בפתח פסק דינה מציינת השופטת בר-אשר צבן כי פרשת המאחז "עמונה" המצוי באזור יהודה ושומרון (סמוך לישוב עפרה) העסיקה ומעסיקה את בתי המשפט על ערכאותיהן השונות, זה שנים רבות והליכים לא מעטים בעניינה עודם תלויים ועומדים גם בימים אלו בערכאות השונות. הליכים אלו כוללים עתירות לבג"ץ ותביעות רבות אחרות המתנהלות בין השאר, בבית המשפט המחוזי בירושלים ובבית משפט השלום בבירה, שעניינן גם בשאלות הנוגעות לקביעת הזכויות במקרקעין שבהם נבנה המאחז עמונה.

תמציתם של כל אותם הליכים רבים היא בכך שעל פי הנטען במסגרתם, עמונה הוקם על אדמות פרטיות של פלסטינים וכי הבניה בו, הכוללת מבני קבע ומבנים יבילים שברובם משמשים למגורים, ואשר חוברו לתשתיות חשמל, מים וביוב, נבנו שלא כדין על קרקעות פרטיות מוסדרות מבלי שניתנו היתרי בניה כדין לבנייתם. במהלך השנים, הוצאו צווי הריסה להריסת מבנים אלו, כולם או חלקם, אשר ברובם ולמעט מספר מועט של צווים לא בוצעו. צווי ההריסה שבוצעו בוצעו רק בעקבות עתירות שהוגשו לבג"ץ מאז שנת 2005. לצד זה, מתנהלים הליכים שונים שעניינם במחלוקות הקשורות בשאלות הבעלות על הזכויות במקרקעין שעליהם נבנה עמונה, הליכים לפירוק שיתוף בחלק מהחלקות שעליהן נבנה ועוד כהנה וכהנה הליכים.

במסגרת ההליך הכחישה המדינה את כל הטענות נגדה לרשלנות והסגת גבול במקרקעין, אולם נאלצה להודות כי "אכן בתקופה שקדמה לשנת 2004 הועברו תקציבים ממשרד השיכון למועצה האזורית מטה בנימין לצורך השקעה במאחז עמונה. אין ספק שמבחינת המדינה, מדובר בהעברות תקציביות שנעשו בניגוד לדין ובניגוד לנהלים המחייבים (וזו גם הסיבה שבגינה הגיעה המדינה להסדר הפשרה עם התובעים בתיק זה). עם זאת, כעת ניתן להבין כיצד השיגו ראשי המועצה האזורית, את אותם תקציבים מגורמים במשרד השיכון וגרמו לבעלי תפקידים בשירות המדינה (שאולי היו שותפים לאותו תמריץ אידיאולוגי) לפעול בניגוד לכללים". בהקשר זה הפנתה המדינה למסמכים שונים שעל פי טענתה, מצביעים על האופן שבו נותבו תקציבים ממשרד השיכון, באמצעות המועצה האזורית מטה בנימין, אל המאחז עמונה, באופן שעל פי טענת המדינה, היה "בניגוד גמור לנהלים המחייבים".

פשרה בסכום זניח

השופטת בר-אשר צבן ציינה כי "אכן, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שאין בהיעדר אכיפה כדי לפטור את עובר העבירה ואין בכך שצווי הריסה, צווי הפסקת עבודה וצווי פינוי לא קוימו, כדי להתיר את הבניה שנבנתה שלא כדין או את השימוש בה. אך אם אמנם המדינה עצמה הייתה שותפה לבניית המבנים והתשתיות במאחז, כולם או חלקם, במישרין או בעקיפין – וכאמור, איננו קובעים זאת – כי אז לא ברור וספק אם בידינו לקבוע, מיהו הגורם שאחראי לבניה שנבנתה שלא כדין או מי הגורם שאחראי לכך שאותה בניה שנבנתה שלא כדין לא נהרסה. האם הבונה אחראי לכך, האם המחזיק בו או שמא מי שלא אכף את הצווים".

על כך הבהיר בית משפט השלום כי "שאלות אלו ואחרות, שעניינן טענות המדינה נגד האגודה ולהפך, בכל הקשור בהקמת המאחז עמונה ובאי פינויו, אינן פשוטות. ספק רב אם נכון להכריע בשאלות אלו במסגרת התביעה הכספית שהוגשה אל בית משפט זה. אף ספק רב אם לנוכח הראיות שהובאו, יש בידינו אפשרות להכריע בהן... כך או אחרת ולמען הסר ספק, נחזור ונבהיר, כי אין אנו קובעים דבר בעניין כל השאלות שהצבנו. איננו קובעים מי אחראי לבניה, להמשכה או לאי קיומם של צווי הפסקת העבודות, צווי ההריסה וצווי הפינוי שניתנו במהלך השנים ולא נאכפו".

עו"ד עמיר פישר, המייצג את אגודת עמונה, מסר בתגובה לפורטל חדשות תקדין כי "התובעים הפלסטינים הגיעו להסכם פשרה עם המדינה בסכום זניח ביחס לסכום התביעה לאחר שלא עלה בידם להוכיח את טענותיהם לזכויות ולנזקים. המדינה התעקשה להמשיך בהליך ההודעה לצד שלישי ובמסגרת הליך זה הוכח שמי שבנה את עמונה היה משרד הבינוי והשיכון ולא האגודה".

עוה"ד פישר הוסיף כי "האגודה ביקשה לסלק את ההודעה על הסף בטענה שהגשת ההודעה נגדה גובלת באבסורד והמדינה מושתקת ומנועה מלטעון טענותיה כנגד האגודה, שרק ניהלה את היישוב שהמדינה בנתה. האגודה מצרה על כך שבית המשפט נמנע מלהכריע בטענת הסף המהותית ובחר לדחות את הודעת המדינה על סמך טיעונים פורמליים".

ת"א 22252/08