ביהמ"ש הרשיע נאשם מקלנדיה בשהייה בלתי חוקית בישראל וקבע כי גם אילו היה עולה בידיו להוכיח את האיומים כלפיו על רקע חילול כבוד המשפחה, לא היה בכך כדי להכשיר את המשך שהייתו בישראל: "החלה של סייג הצורך על התנהגות מתמשכת של כל מי שחושש מפני סכנה עלולה להביא בסופו של דבר לאנרכיה"
בית משפט השלום בתל אביב דחה את טענתו של שוהה בלתי חוקי לפיה שהייתו בישראל ללא רישיון שהייה נופלת בגדר סייג הצורך והכורח, שכן יש חשש שיירצח על רקע חילול כבוד המשפחה, וכי מתקיימת בעניינו הגנה מן הצדק. השופטת תרצה שחם קינן קבעה כי הנאשם לא הצליח להניח תשתית ראייתית לאיום כלפיו, וכי גם אם היה עולה בידו לעשות כן, הרי שאין הדבר מכשיר את המשך שהייתו בישראל ללא אישור כדין.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
הנאשם, תושב קלנדיה, עזב את ביתו בגיל צעיר והגיע לישראל, לאחר שעבר התעללות פיזית ומינית במשפחה. בישראל עבד הנאשם בזנות בבגדי אישה וניהל מערכת יחסים עם טרנג'נדר. לטענתו, השמועות על עיסוקו הגיעו לידיעת משפחתו, וכעת הוא מאוים על רקע חילול כבוד המשפחה והוא הוזהר שלא להתקרב למקום מגוריו מחשש לחייו.
הנאשם טען כי שהייתו בישראל ללא רישיון שהייה חוסה תחת סייג הצורך הקבוע בסעיף 34 לחוק העונשין, כך שלא הוכח שהוא שוהה בארץ "בניגוד לחוק". באת כוח הנאשם טענה אף לצורך מדומה – טעות במצב דברים שנבעה מתחושתו הסובייקטיבית.
השופטת תרצה שחם קינן דחתה את טענות הנאשם והרשיעה אותו בשהייה בישראל שלא כדין. השופטת ציינה כי על מנת שיחול הסייג לאחריות הפלילית יש לבחון, בין היתר, האם עמד הנאשם בפני סכנה ממשית והאם צפויה לו כתוצאה מכך פגיעה המוגדרת כפגיעה חמורה.
עוד צוין כי הנאשם לא פירט בעדותו ולא הביא כל ראיה התומכת בה, באשר לזהותם של אותם מבקשי נפשו למעט אביו, אשר איים עליו על פי הטענה רק לאחר שנעצר, וזאת על רקע נטיותיו המיניות. השופטת הוסיפה כי גם אם תתקבל עדותו כי נהגי מוניות השליכו לעברו אבנים במחסום שנה קודם לכניסתו האחרונה לישראל, הרי שלא הונחה כל תשתית ראייתית לחשש כי אירוע דומה יישנה. "הנאשם לא זימן איש ממכריו השוהים בארץ להעיד על הפחד המקנן בליבו, על איומים שהושמעו כלפיו, לא הביא כל ראיה המעידה על כך כי הופצו בעניינו שמועות לפיהן הוא 'קוקסינל' וחדשות להיותו משתף פעולה", נכתב בפסק הדין. "מטבעו של שמועות ששמעו אותן אנשים נוספים לבד מן הנאשם, אלא שעדים כאלה לא זומנו על ידו".
עוד קבעה השופטת שחם קינן כי הדעת נותנת שלו היה הנאשם נכנס לישראל בשל אותן חששות, היה פונה מיד לעזרת הרשויות ולכל הפחות מוסר גרסה סדורה בחקירתו במשטרה. השופטת קבעה כי אף אם היו יכולות טענותיו של הנאשם, בדבר התקיימות סייג הצורך, לשלול את פליליות הכניסה לישראל, הרי שאין בהן כדי לשלול את פליליות המשך שהייתו. "הגנת הצורך קמה לאדם כאשר המעשה היה דרוש באופן מיידי ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו", ציינה השופטת. "אופיו של הסייג אינו מאפשר לנאשם להמשיך ולשהות בישראל, אף אם הכניסה לשטח ישראל נבעה כתוצאה מצורך אמיתי או אף מצורך מדומה".
לשיטתה של השופטת, "החלה של סייג הצורך על התנהגות מתמשכת של כל מי שחושש מפני סכנה עלולה להביא בסופו של דבר לאנרכיה. יכול בהחלט להיות מצב של אדם אשר נס על נפשו וחושש לחייו ואכן נכנס לישראל תוך שהתנהגותו חוסה תחת הגנת הצורך, עם זאת מיד עם כניסתו לישראל, עליו לפנות לרשויות המתאימות לצורך קבלת אישור שהייה או לערכאה המנהלית המתאימה אם לבג"צ ואם לוועדות כאלה ואחרות".
ת"פ 6953-12-14
