חדשות

המחוזי קיבל את עמדתה העקרונית של הפרקליטות לגבי החומרה יוצאת הדופן במעשיה, הנזק למוניטין של המערכת הבנקאית והתרומה של המעילה להעצמת ארגוני הפשע בישראל: "אין לאסיר זכות קנויה לשחרור מוקדם, ועליו הנטל להוכיח ששחרורו המוקדם לא יסכן את הציבור וכי הוא ראוי לשחרור" 

בית המשפט המחוזי מרכז שבלוד ביטל אתמול (ג', 3.2) את החלטת ועדת השחרורים לקצר את עונשה של אתי אלון ולשחררה ממאסר. הנשיא אברהם טל, השופטת זהבה בוסתן והשופט ד"ר שמואל בורשטין קיבלו את עמדתה העקרונית של הפרקליטות לגבי החומרה יוצאת הדופן במעשיה של אלון, אשר מתבטאת, בין השאר, במשך זמן ביצוע העבירות, היקף הנזק לקופת המדינה, הנזק למוניטין של המערכת הבנקאית והנזק ללקוחות הבנק. כמו כן, מתבטאת החומרה בעובדה כי כספי הבנק למסחר מימנו, הניעו והעצימו ארגוני פשיעה, ואף שימשו לביצוע עבירות רבות נוספות על ידי ארגוני הפשיעה בארץ ובארצות הברית.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בית המשפט המחוזי חזר על מושכלות ראשונים, לפיהן "אין לאסיר זכות קנויה לשחרור מוקדם, ועליו הנטל להוכיח לוועדת השחרורים ששחרורו המוקדם לא יסכן את הציבור וכי הוא ראוי לשחרור... כך הם פני הדברים במיוחד לגבי המשיבה לאור חומרת מעשיה נושא מאסרה". 

עוד קבעו השופטים כי "הספק שעמד בבסיס החלטת הוועדה היה צריך להביא אותה להחלטה כי ראוי לדחות את הבקשה, שכן המשמעות היא שהמשיבה לא הוכיחה, חרף חלוף הזמן מההחלטה הקודמת שדחתה את בקשתה ולמרות השתתפותה בהליכים טיפוליים, שהיא ראויה לשחרור".

עם זאת, השופטים דחו את טענות הפרקליטות בעתירה ופסקו כי "איננו זוקפים לחובתה של אלון ששילמה רק סכום זעום מתוך הקנס בסכום של 5 מיליון שקל שהוטל עליה, שכן מועד תשלומו נקבע לאחר שחרורה ממאסר. כך גם איננו זוקפים לחובתה את העובדה שלא גילתה לוועדה דבר הכרזתה כפושטת רגל".

נתיבי הכספים טרם נחשפו

כפי שסוקר לאחרונה בפורטל חדשות תקדין, הפרקליטות הגישה עתירה מינהלית נגד החלטת ועדת השחרורים לשחרר את אתי אלון מעונש המאסר בן 17 שנים מאחורי סורג ובריח, "משום שהעלימה מעיניהם של חברי ועדת השחרורים כי לא שילמה את הקנס בסך חמישה מיליון שקל שנגזר עליה וכי היא ממשיכה לנהוג באופן מניפולטיבי".

בעתירה, שנוהלה על ידי עורכות הדין גנית גדות-כרמי ועינת לב-ארי מפרקליטות מחוז מרכז, בשם היועץ המשפטי לממשלה, התנגדה המדינה לשחרורה המוקדם של אלון ממספר סיבות, בהן העובדה שכספי הבנק למסחר מימנו, הניעו והעצימו ארגוני פשיעה ואף שימשו לביצוע עבירות רבות נוספות על ידי ארגוני הפשיעה. למרות חלוף השנים, כספי הבנק למסחר עדיין ממשיכים להניע ארגוני פשיעה וסכסוכים, ועד היום לא נחשפה התמונה המלאה של "נתיבי הכספים".

מסקנות אלו נלמדות מההליך הפלילי שנוהל נגד ארגון הפשיעה של יצחק אברג'יל בעניין הלבנת כספי המעילה של הבנק למסחר בישראל. בנוסף, כתב האישום שהוגש נגד ארגון הפשיעה של אברג'יל ביולי 2008 לבית המשפט המחוזי בלוס אנג'לס שבארצות הברית, ואשר מתייחס גם ל"חבורה הירושלמית", מפרט כיצד מיזם הפשיעה של אברג'יל והחבורה הירושלמית ניסה להלבין את התשואות מהמעילה בממון בחשבונות הבנק למסחר בישראל.

הפרקליטות סבורה כי אלון הייתה מחויבת ליידע את ועדת השחרורים על צו הכינוס שנפתח שנים קודם וחשיפת נתון זה היה מחייב את הוועדה לתת משקל גבוה יותר לאי תשלום מלוא הקנס בעתיד. אי תשלום מלוא הקנס בפועל מהווה למעשה אי ריצוי העונש ואי החזרת החוב לחברה, טוענת הפרקליטות בעתירה. התנהלות זו של האסירה אלון אף מהווה דוגמא נוספת ליכולתה לנהוג באופן מניפולטיבי וליצור מצג שווא כאילו בכוונתה לשלם את מלוא תשלום הקנס.

כך בוצעה המעילה

אחיה של אלון, עופר מקסימוב, שניהל חנות לממכר ירקות בחולון, נהג ללוות כספים מאנשי השוק האפור למימון חיבתו להימורים בסכומי כסף גדולים בישראל ובמדינות זרות. לגרסתו, מחזור ההימורים החודשי שלו נע בסביבות שלושה מיליון שקל, כאשר הוא מהמר באופן יומיומי ולעיתים אף מספר פעמים ביום.

לשם כך התקשר מקסימוב, בין היתר, עם בני רביזדה, אהרן אוהב ציון ואילן אבו זמיל. כדי לזכות בהלוואותיהם דרשו ממנו השלושה להציע להם בטחונות, ובמשך מספר שנים עובר למעילה העניקה אתי אלון לאחיה ביטחונות אלה, כאשר סיפקה לו צ'קים שמשכה מחשבונה האישי בבנק. כאשר מקסימוב לא היה עומד בהתחייבויותיו, היו הנושים מציגים את השיקים של האסירה לפירעון. לעיתים הצליח מקסימוב להשיב לאלון כספים אלה, ולעיתים לא. לאחר מספר שנים תפחו חובותיו של מקסימוב, ובחשבונה של אלון הצטבר חוב של מאות אלפי שקלים.

משהבינה אלון כי אין ברשות אחיה כסף כדי לכסות את החוב שהצטבר בחשבונה, היא ביקשה לבטל צ'קים שהעניקה לו כבטחונות. בתגובה לכך, טען מקסימוב באוזניה כי אי כיבודם של הצ'קים עלול להוביל למותו. וכך במרץ 1997, החלה המעילה, כאשר אלון גנבה בדרכים שונות כספי לקוחות, תחילה במטרה לכסות את חובות ההימורים ההולכים וגדלים של אחיה, ובהמשך גם בכדי לממן הימורים עתידיים.

בתקופה הראשונה למעילה, גניבת הכספים בוצעה בשתי דרכים עיקריות, כאשר חשבונה האישי של אלון משמש תחנת ביניים לפני העברתם של הכספים למקסימוב ונושיו. הדרך הראשונה והפשוטה הייתה באמצעות "שבירת" פיקדונות וחסכונות של לקוחות, ומשיכת כספים מחשבונותיהם לחשבונה האישי של אלון, בין על דרך של משיכת מזומנים מחשבונותיהם והפקדתם בחשבונה, ובין על דרך של העברה בנקאית אל חשבונה. בהמשך, במטרה למנוע את גילוי מעשיה, הזינה אלון במחשבי הבנק מידע כוזב על הפעולות שביצעה בחשבונותיהם של הלקוחות.

דרך נוספת לביצועם של מעשי הגניבה הייתה באמצעות שימוש בשיקים בנקאיים. על פי שיטה זו, הנפיקה אלון שיקים בנקאיים לחובת לקוחות, ושידלה במרמה מורשי חתימה בבנק לחתום על השיק, לאחר ששכנעה אותם שהשיק מונפק לבקשתו של הלקוח. שיקים אלה הועברו על ידי אלון לעופר או לאביגדור מקסימוב, אביה של אתי אלון, ואלה זייפו על גב השיק את חתימתו של הלקוח כך שהשיק נחזה להיות ככזה שהוסב כדין. לאחר הסבתו של השיק היו מקסימוב ואביו פודים אותו בשוק האפור, ואת הכספים שהתקבלו תמורתו הייתה אלון מפקידה בחשבונה, ומאחסנת במחשבי הבנק מידע כוזב אודות הנפקתו של השיק.

בשלב כלשהו של המעילה, העירו לאלון הממונים עליה על התנועות הרבות והגדולות המתבצעות בחשבון הבנק שלה, ולכן היא זנחה את שיטות הפעולה שהנחו אותה עד אז ופיתחה שיטות הונאה חדשות. מעתה, גניבת הכספים התבצעה באחת משתי דרכים. הדרך העיקרית – באמצעותה נגנב סכום אדיר של למעלה מ-214 מיליון שקל –  נעשתה אף היא באמצעות שיקים בנקאיים, שהונפקו לחובתו של לקוח כלשהו בבנק, בסכום מסוים אותו דרש מקסימוב מאחותו. גם על פי שיטה זו שידלה אלון במרמה מורשי חתימה בבנק לאשר את הנפקת השיק, ולאחר שהאחרונים חתמו עליו זייפו אתי אלון, עופר או אביגדור מקסימוב חתימת היסב הנחזית להיות חתימתו של הלקוח. לאחר זיופה של חתימת ההיסב, היו מקסימוב או אביו פודים את השיק או סוחרים בו בשוק האפור.

החבל התהדק על הצוואר

אלון הורשעה גם בביצועם של מעשי גניבה נוספים: במהלכה של המעילה היא הנפיקה כרטיסי אשראי של חברת ישראכרט, במטרה לממן הוצאות משפחתיות שונות, כאשר החיובים המתבצעים בגין השימוש בכרטיסים אלה נעשו מחשבונה האישי. כרטיס אשראי אחד נמסר לגרושתו של אחיה, יפה מקסימוב, אשר רכשה באמצעותו מוצרים שונים בסכום של 50 אלף שקל. כרטיס האשראי השני נמסר לבן זוגה, שלומי אלון, והוא שימש הן לרכישת מוצרים שונים והן לכיסוי הוצאותיו של מקסימוב, בסכום של 80 אלף שקל. לשם כיסוי החיובים שנמשכו מחשבונה עקב השימוש בשני כרטיסי האשראי – בסכום של 130 אלף שקל – גנבה אלון כספים של לקוחות הבנק. עוד הורשעה אלון בכך ששלשלה לכיסה בשלוש משיכות נפרדות סכום של 324 אלף שקל, תוך שהיא מזינה במחשבי הבנק מידע כוזב.

כך נטלו אתי אלון, אחיה עופר מקסימוב ואביהם אביגדור מקסימוב את כספיהם של לקוחות הבנק, במשך חמש שנים תמימות, עד לשלהי אפריל 2002, עת נערכה בבנק למסחר ביקורת מטעם בנק ישראל. או אז, כשהרגישה כי החבל מתהדק סביב צווארה, נטלה עימה אתי אלון סכום נוסף של 70 אלף שקל – במטרה לממן ייצוג משפטי על ידי עורכי דין – והסגירה את עצמה למשטרה.

בסופו של יום, הסכום הכולל של מעשי הגניבה הוא אסטרונומי ובלתי נתפס כמעט ונאמד ביותר מ-254 מיליון שקל. הנזק המשוער שנגרם לקופת המדינה גדול עוד יותר ונאמד ביותר מחצי מיליארד שקל.

ועדת השחרורים החליטה אמנם כי אלון תמלא אחר התנאים הקבועים בחוק שחרור על תנאי, אולם כאמור ההחלטה בוטלה על ידי בית המשפט המחוזי ואלון תמשיך לרצות את מאסרה הממושך במשך 17 שנה.

עת"א 568-01-15

לקריאה נוספת, ראו:

היועמ"ש מתנגד לשחרורה של אתי אלון: לא שילמה קנס של 5 מיליון שקל