ביהמ"ש המחוזי קבע כי הפערים בין אגרות ביהמ"ש לענייני משפחה ובין אגרות ביה"ד הרבני בגין הליכים זהים, המגיעים לעתים עד מאות אחוזים, פוגעים לכאורה בעיקרון השוויון ובזכות הגישה לערכאות. זאת, במיוחד נוכח מרוץ הסמכויות, והחשש מכך שמתדיינים יבחרו בערכאה הזולה יותר, אף שזו אינה הערכאה המיטבית למימוש זכויותיהם
בית המשפט המחוזי אישר תובענה יצוגית נגד הנהלת בתי המשפט ומשרד המשפטים, שעניינה הפער הבלתי
סביר בין שיעורי האגרות המשולמות בבתי המשפט האזרחיים לענייני משפחה לבתי הדין
הדתיים בגין הליכים זהים. השופטת מיכל נד"ב קבעה
כי הפערים האמורים, המגיעים לעתים עד כדי מאות אחוזים, פוגעים לכאורה בשוויון ובזכות הגישה לערכאות.
זאת, בייחוד נוכח "מרוץ הסמכויות" בין הערכאות האזרחיות לדתיות, העשוי
להוביל לכך שמתדיינים יבחרו בערכאה הכדאית להם מבחינה כלכלית למרות שזו אינה
הערכאה המיטבית למימוש זכויותיהם.
לקבלת עדכוני חדשות,
פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המבקשת היא מתדיינת שביקשה להגיש בבית המשפט
למשפחה תביעות בענייני רכוש, משמורת ילדים, מזונות ילדים וכיוב'
בשל התדרדרות יחסיה עם בעלה. בבקשה לאישור תביעה ייצוגית טענה המבקשת,
באמצעות עורכי הדין יחזקאל סיבק וגלי עציון, לפער בלתי
סביר באופן קיצוני בשיעורי האגרות בין בתי המשפט האזרחיים לבתי הדין הדתיים, העולה
לשיטתה עד כדי אי חוקיות. כך לדוגמה, עלות פתיחת הליכים "נפוצים" (מזונות,
החזקת ילדים ותביעה רכושית) בבית הדין הרבני עומדת על
684 שקל, בעוד שבבית המשפט לענייני משפחה מדובר בסך של 3,811 שקל (הפרש של 557%). כמו
כן, תביעת מזונות בבית הדין הרבני פטורה מאגרה, בעוד שבבית המשפט למשפחה היא תחויב
באגרה של 235 שקל ועוד 71 שקל עבור "אגרת פרוטוקול".
לשיטת המבקשת, יוקר האגרות בבית המשפט למשפחה
פוגע בזכות הגישה לערכאות של מתדיינים וביכולתם לבחור בין הערכאות לפי צרכיהם, ולחילופין
מדובר בפגיעה חמורה בזכות לשוויון. לטענתה, העניין תמוה בהתחשב בכך שבית הדין
הרבני דן בדרך כלל בהרכב של שלושה דיינים, בעוד שבבית המשפט לענייני משפחה מדובר
בדן יחיד. עוד צוין כי בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ בשנת 2006 מינה שר המשפטים
דאז דניאל פרידמן צוות לבחינת האגרות בענייני משפחה אשר הציע להביא לשוויון מוחלט
בין הערכאות, אולם מאז שהוגשו המלצותיו לא נעשה דבר.
השופטת מיכל נד"ב
קיבלה את הבקשה וקבעה כי אכן עולים פערים משמעותיים בין האגרות בתקנות האזרחיות
לבין האגרות בבתי הדין הדתיים בעניינים זהים. גם מסקנות הצוות שמונה על ידי שר
המשפטים לשעבר תומכות בטענת המבקשת בדבר פגיעה בעיקרון השוויון ובזכות הגישה
לערכאות, נוכח הפער הדרמטי והבלתי מוצדק בין האגרות, בהיעדר שוני רלוונטי המצדיק
את ההפרשים. השופטת הוסיפה כי פגיעה זו מתעצמת נוכח "מרוץ הסמכויות" הידוע
בין הערכאות האזרחיות לדתיות, שכן מתדיינים עלולים לבחור לא בערכאה בה הם חפצים כי
אם בערכאה "הזולה", אף שזו אינה הערכאה המיטבית למימוש זכויותיהם
לתחושתם.
בנוסף, הוכח לכאורה שהפער המשמעותי בין האגרות
הוא בלתי סביר באופן מהותי, ולכן הוכחה לכאורה גם עילת אי הסבירות של התקנות
האזרחיות מכוחה קמה לכאורה עילת השבה בגין הסכומים העודפים שנגבו. למסקנה דומה
הגיע בית המשפט גם ביחס לעילה של עשיית עושר ולא במשפט.
השופטת נד"ב
דחתה את טענת המשיבים כי אין לאשר את התביעה נוכח ההשלכות התקציביות המשמעותיות
שיהיו לכך כלפי המדינה, אך קבעה כי אם תתקבל התביעה טענות אלה יוכלו למצוא פתרונן במסגרת
סעיף 20(ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות המאפשר לבית המשפט להתחשב בקביעת שיעור
הפיצוי גם בנזק העלול להיגרם לנתבע או לציבור.
הקבוצה שבשמה תנוהל התביעה הייצוגית היא כל מי
שבשנתיים שקדמו לתובענה פתח הליכים בבית משפט למשפחה או בבית המשפט המחוזי, ונדרש
לשלם על פי התקנות האזרחיות אגרה גבוהה יותר מהאגרה שהיה נדרש לשלם בבית הדין הדתי
הרלוונטי אילו פתח שם הליכים זהים.
