חדשות

בית המשפט העליון דחה ערעור שהגישה בתה של אישה שאולצה לעסוק בזנות והתאבדה כתוצאה מכך, על ההחלטה להכריז על המורשע בסחר בבני אדם כפושט רגל. השופט נעם סולברג קבע כי אף שהחוב למערערת נבע ממעשים נפשעים הנוגדים את תקנת הציבור, הוא מהווה רק 5.5% מכלל חובותיו שנוצרו בתום לב ובמסגרת פעילות עסקית לגיטימית

בית המשפט העליון דחה ערעור שהגישה בתה של אישה שהיתה קורבן לסחר בנשים והתאבדה נגד ההחלטה להכריז על המורשע בסחר כפושט רגל, כאשר במסגרת חובותיו קיים גם חוב נזיקי כלפיה בסך של מיליון שקל. השופט נעם סולברג קבע כי אף שלכאורה יש לקבוע אין באפשרות המורשע לחסות בצלו של הליך פשיטת הרגל מאחר שבסיס חובו כלפי הבת היה נעוץ במעשים נפשעים הנוגדים באופן מהותי את תקנת הציבור, הרי שבנסיבות שבהן חובו כלפיה מהווה רק כ-5.5% מסך כלל חובותיו אשר נוצרו בתום לב ובמסגרת פעילות עסקית לגיטימית – אין להתערב בהחלטה להכריז עליו כפושט רגל.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

המשיב, יפים שיכמן, הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, הלנה והעסקה שלא כדין, סרסרות ועושק. מגזר הדין בעניינו עלה כי הוא ושותפו ניהלו "משרד" לשירותי מין ולאחר שראו כי טוב הקימו "משרדים" נוספים בתחום זה. כך, יצרו השניים קשרים עם סרסורים ממדינות חבר העמים ובאמצעותם יִיבאו לישראל נשים צעירות שבהן סחרו, חיו על רווחיהן ואף דרשו מהן כי תעסוקנה בזנות ללא תשלום במשך חודש ימים על מנת לכסות את עלויות הבאתן ארצה. על רקע זה נגזרו על שיכמן 9 שנות מאסר בפועל, אשר הופחתו ל-8 שנים במסגרת ערעור שהגיש.

המערערת היא בתה הקטינה והיורשת היחידה בעיזבונה של אחת מאותן נשים שבהן סחר שיכמן, אשר התאבדה בשנת 2003 בעודו מרצה את עונש המאסר שהושת עליו. בשנת 2006 הגישה המערערת תביעה אזרחית נגד המשיב בגין נזקי אמה המנוחה, וכעבור מספר שנים ניתן נגדו פסק דין בהיעדר הגנה שבו חויב בפיצוי בסך מיליון שקל.

הלכת בנבנישתי

בהמשך, הגיש שיכמן לבית המשפט המחוזי בקשה למתן צו כינוס ולהכרזתו כפושט רגל, בהצהירו כי אין ביכולתו לשלם את חובותיו, ובכלל זה חובו כלפי המערערת. צו הכינוס אכן ניתן, ובד בבד הוא חויב לשלם לנושיו סך של 1,000 שקל מדי חודש בחודשו. המערערת מצידה הגישה התנגדות להכרזתו של שיכמן כפושט רגל בטענה כי חובו כלפיה לא נוצר בתום לב, ולכן אין לאפשר לו ליהנות מהגנות הליך פשיטת הרגל, לרבות הפטר.

בית המשפט המחוזי קבע כי קיים קושי לקבוע שחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות יכול להפיג או לרפא את חוסר תום לבו של המשיב ביצירת חובותיו, ולכאורה נדרש היה למנוע את הכרזתו כפושט רגל. אף על פי כן, קבע בית המשפט כי בהתחשב במאסרו הממושך, בעובדה שלא יצר כל חוב חדש מאז שחרורו ובדגש על מצבו הרפואי (87% נכות לצמיתות עקב מחלות שונות), הכף נוטה דווקא לכיוון קבלת בקשתו.

עוד הוסיף המחוזי כי בבואו להכריז על המשיב כפושט רגל שקל בין היתר את הצהרת כונס הנכסים הרשמי לפיה חוסר תום לבו יובא בחשבון גם בעתיד לכשתוגש בקשה למתן הפטר וכן את התחייבות הכונס לעמוד על כך שלא יוענק צו הפטר אלא בחלוף כמה שנים. מכל מקום הוער כי ביום שבו תעמוד הסוגיה על הפרק תוכל המערערת להגיש בקשה להחרגת החוב כלפיה ממסגרת ההפטר בהתאם להוראת סעיף 69(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל.

בית המשפט העליון דחה את הערעור על החלטת המחוזי, תוך שציין את ההלכה שנקבע בעניין בנבנישתי (ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי), שם נדונה בקשה למתן צו כינוס במסגרת הליכי פשיטת רגל שביסודה ניצב חוב שמקורו בניהול עסק בלתי חוקי של שירותי ליווי. באותו מקרה קבע בית המשפט העליון כי ככלל, במצבים שבהם מעורבת אי חוקיות ביצירת החובות, תכליותיה הספציפיות של פקודת פשיטת הרגל (שיקומו של החייב תוך הגנה על נושיו) אינן עולות בקנה אחד עם תכליותיה הכלליות, ולכן הפתרון נעוץ באיזון הראוי ביניהן. בעניין בנבנישתי, נקבע כי החוב שמקורו בעסק למתן שירותי מין על בסיס זנות נוצר תוך פגיעה מהותית בתקנת הציבור, ולכן נדחתה בקשת החייבים שם ליהנות מיתרונותיו של הליך פשיטת הרגל.

במקרה זה קבע השופט נעם סולברג כי תכליותיה הספציפיות של פקודת הפש"ר, קרי שיקומו של החייב תוך הגנה על נושיו, מתקיימים נוכח מצבו הבריאותי של שיכמן שאינו שפיר ויכולת הפירעון הדלה שלו ביחס לחובותיו. עוד נקבע כי לא הוכח כי שיכמן נהג בחוסר תום לב בשלב יצירת החובות או בכלל ולא נמצא כי בקשתו נועדה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל או כי פעל בחוסר הגינות בהפעלת זכויותיו. בעניין זה, ציין המחוזי כי רוב חובותיו נובעים מחובות בנקאיים ישנים ולגיטימיים וכי מאז שחרורו ממאסר לא יצר כל חוב חדש והוא אף עומד בתשלומיו החודשיים ומגיש את דוחותיו.

עסק פלילי משגשג

בהסתמך על אמות המידה שנקבעו בפרשת בנבנשתי, ציין השופט סולברג כי אין ספק שמדובר בעבירות קשות וחמורות ביותר כל אחת בפני עצמה, לא כל שכן תוך השקפה עליהן כמכלול. כמו כן, לא דובר באי-חוקיות חד פעמית באופייה אלא ב"עסק פלילי משגשג" באופן העולה כדי פגיעה מהותית בתקנת הציבור השוללת את תחולת פקודת פשיטת הרגל, בפרט בהיותה של המתנגדת להכרזת פשיטת הרגל קורבן של הכשל המוסרי, שדינה אינו כדין נושה אחר. מלבד האמור, אמנם העבירות אינן בעלות אופי כלכלי טהור אולם ברי כי תכלית ביצוען הייתה כלכלית.

על רקע מכלול השיקולים הללו, סבר בית המשפט כי לכאורה יש לקבוע שאין באפשרותו של שיכמן לחסות בצלו של הליך פשיטת הרגל מאחר שבסיס חובו כלפי המערערת היה נעוץ במעשים נפשעים הנוגדים באופן מהותי את תקנת הציבור. אף על פי כן, מה שהטה את הכף במקרה זה היה העובדה שחובותיו של שיכמן אינם עשויים מקשה אחת והיחס שבין חובו "הפגום" כלפי המערערת לבין מכלול חובותיו "הרגילים". בעניין זה, הזכיר השופט כי בעוד שחובו של שיכמן כלפי המערערת עומד על סך של כמיליון שקל, הרי שיתר חובותיו עומדים על סך כולל של כ-17 מיליון שקל ואלו נוצרו בתום לב ובמסגרת פעילות עסקית לגיטימית. בנסיבות אלה, קשה להלום כי חוב בשיעור של כ-5.5% מן המכלול הוא אשר יקבע מה יעלה בגורלם של שאר החובות, ולכן נקבע כי אין להלום סנקציה נוספת מעבר לעונש המאסר שכבר רוצה, בייחוד בהתחשב בעובדה שבמסגרת גזר הדין בעניינו של המשיב לא הוטל עליו לשלם קנס או לשאת בחיוב כספי כלשהו

ע"א 3083/13