חדשות

ביהמ"ש לענייני משפחה דחה תביעה לפיצויים שהגישה אישה נגד בעלה, וקבע כי הצבת המצלמות נעשתה בתום לב במטרה להתגונן בפני תלונות השווא של האישה על אלימות: "קשה להעלות על הדעת עניין אישי כשר מובהק יותר מאשר השאיפה להימנע מהרחקת שווא מבית המגורים, העלולה לגרור גם אישום שווא בפלילים"

בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב דחה את תביעתה של אישה נגד בעלה לחייבו בפיצוי על הפגיעה בפרטיותה בהצבת מצלמות ברחבי הבית. השופט שמואל בר יוסף קבע כי הבעל פעל בתום לב במטרה להתגונן מפני תלונות השווא של האישה על אלימות נגדה, וכי הפגיעה בפרטיות היתה מידתית בנסיבות העניין.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

הצדדים מנהלים הליכים משפטיים זה נגד זו כבר מספר שנים. בכלל זה, הגישה התובעת בקשה לצו הגנה נגד הנתבע, עורך דין במקצועו, שטענה כי הוא היה אלים ואיים לפגוע בה. בית המשפט נתן צו הגנה במעמד צו אחד, אשר בוטל לאחר קיום דיון במעמד שני הצדדים ולאחר שהוגש תיעוד מצולם של האירוע, שהוכיח כי לא היה כל מגע פיזי בין הצדדים. בהחלטתו קבע בית המשפט כי "אירוע אלימות כפי שתואר על ידי המבקשת לא היה ולא נברא ובקשה זו הוגשה מטעמים זרים, הקשורים ככל הנראה במאבק הרכושי שניטש בין הצדדים, לרבות בכל הנוגע לבית".

בתביעה שהגישה טענה האישה כי הודאתו של הנתבע בדבר הצבת מצלמות בבית מקימה עילה לפסיקת פיצוי בגין פגיעה בפרטיות.

פגיעה מידתית

השופט בר יוסף דחה את התביעה לפיצוי אך קבע כי הצבת המצלמות אכן פגעה בפרטיותה של התובעת, גם אם הצילום נעשה רק במרחבים "הציבוריים" של הבית. השופט ציין כי הזכות לפרטיות דבקה באדם ולא במקום, היא חלה ללא קשר לזכויות הקניין בבית והיא שרירה וקיימת גם במערכת היחסים בין בני זוג נשואים. "אדם זכאי להניח כי כאשר הוא מצוי בביתו בגפו הוא נהנה מפרטיות כלפי כולי עלמא, וחדירה לפרטיות זו ופגיעה בה, אסורות", נכתב בפסק הדין.

עם זאת, השופט קבע כי הנתבע פעל בתום לב, על מנת למנוע אשמות שווא שתטפול עליו התובעת על מנת להרחיקו מהבית, כפי שאכן עשתה בעבר. "בנסיבות אלה מתבקשת המסקנה שהנתבע סבר, סובייקטיבית, כי הוא רשאי להציב את המצלמות על מנת להימנע מאישומי סרק", קבע השופט. "לנוכח העובדה שטענות מצד התובעת לאלימות של הנתבע כלפיה משמשות חלק מהמאבק הרכושי בין השניים, הצבת המצלמות כפי שהוצבו במטרה למנוע הרחקתו ומעצרו של הנתבע לשווא, הינה מידתית".

השופט הדגיש כי מידתיות הפגיעה בפרטיותה של התובעת נובעת אף מכך שאירועים נטענים של אלימות בין בני משפחה מתרחשים לעתים קרובות בד' אמות הבית, כאשר העדים היחידים לאירוע הם בני המשפחה המעורבים בו. "משכך, קשה לחשוב על אמצעי אחר, שפגיעתו בפרטיות פחותה, ואשר עשוי לאיין טענות כזב בדבר אלימות בין בני משפחה. גם טרם זה מעיד כי הפגיעה בפרטיות בנדוננו היתה מידתית".

לאור האמור, קבע השופט כי מעשיו של הנתבע באים בגדרו של המונח "הגנה על עניין אישי כשר". "דומני כי ייקשה להעלות על הדעת עניין אישי כשר מובהק יותר מאשר השאיפה להימנע מהרחקת שווא מבית המגורים, העלולה לגרור גם אישום שווא בפלילים", העיר השופט. "צו ההגנה עלול לפגוע בחירויות בסיסיות ביותר של האדם, לרבות חירותו הפיזית. משכך, המדובר בפעולה מובהקת של הגנה עצמית".

אין הכשר גורף להצבת מצלמות

עם זאת, ביקש השופט להדגיש, "אין ללמוד מן האמור לעיל כי על אימת שאדם חושש מאשמות שווא רשאי הוא להתקין מצלמות ולעקוב אחר בן זוגו על מנת להזימן. נהפוך הוא, זכות הבכורה הינה להגנה על הפרטיות אשר על מקומה המיוחד במדרג הנורמטיבי הישראלי, עמדתי לעיל. סכסוך משפחתי, ובכללו סכסוך בין בני זוג, לא מתיר פגיעה בזכות לפרטיות אלא באותם מקרים מיוחדים ולא שכיחים בהם ישנה תשתית ברורה וחד משמעית כי הפגיעה מוצדקת, וכל ספק ראוי שיפעל לחובת הפוגע. יתירה מזו, סכסוך בין בני זוג מטיל על הפוגע נטל כבד יותר להוכיח את עילת ההגנה, באשר הסכסוך פוגע באינטימיות שהיתה אינהרנטית ליחסים בין בני זוג ואיננה עוד. פגיעה זו כמו מגביהה את חומת הפרטיות וממילא כדי לעבור אותה, יש לבסס תשתית ראייתית ברמת הוכחה גבוהה, שאמנם התקיימה במקרה דנן אך איננה מאפיינת את רוב המקרים".

במקרה זה, ציין השופט כי הגשת התביעה היא בבחינת ניסיון מעוול ליהנות ממעשה עוולתו. "בתחילה טפלה השתובעת על הנתבע אשמת שווא ולאחר מכן היא מנסה להיבנות מכך שהנתבע ניסה להתגונן מפני העלילה". לאור האמור, נדחתה התביעה והנתבעת חויבה לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 15 אלף שקל.

תמ"ש 11310-10-14

לקריאה נוספת, ראו:

תלונות שווא בעת גירושין: פגיעה אנושה בקלות בלתי נסבלת 

הצבת מצלמות בחללים ציבוריים במשרד אינה עילה להתפטרות עובד בדין פיטורים

ביה"ד: מותר לאופטיקה הלפרין לבלוש אחר עובדיה במצלמות בחנויות הרשת