חדשות

אריה המר, ששימש נציג ציבור בבית הדין, נתקל ברצועת בלוקים נמוכה בצבע הקרקע שנועדה למנוע "פלישה" של מכוניות למקום החניה המקביל, ונפגע בידו. ביהמ"ש קבע כי המדינה ובעלת החניון כשלו בתפעול ובתחזוקת החניון בכך שיצרו מפגע בטיחותי, וחייב את בעלת החניון לפצות את המר בסך של 400 אלף שקל, בניכוי אשם תורם

בית משפט השלום קיבל תביעת נזקי גוף שהגיש נציג ציבור בבית הדין לעבודה בגין תאונה שבה נפגע לאחר שנתקל בשורת בלוקים שהפרידו בין חניות בחניון בית הדין לעבודה בתל אביב. השופטת אורלי מור אל קיבלה את גרסת התובע לאופן קרות התאונה וקבעה כי המדינה ובעלת החניון, חברת מאגרי בניה, כשלו בתפעול ובתחזוקת החניון, בין היתר משלא נקטו אמצעים סבירים למנוע את התאונה כגון הצבת מפרדות גומי, צביעת הבלוקים בצבע בולט או הגברת התאורה. בניכוי אשם תורם בשיעור 10%, יפוצה התובע על ידי בעלת החניון בסכום של 400 אלף שקל.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

התובע, אריה המר, שימש במועדים הרלוונטיים נציג ציבור בבית הדין לעבודה בתל אביב. לטענתו, באחד הימים בשנת 2011, הוא החנה את רכבו בחניון הסגור שמאחורי בית הדין השמור רק לשופטים, אך לאחר שיצא מן הרכב והחל להתקדם לעבר הכניסה האחורית של בית הדין, הוא נתקל ברצועת בלוקים ששמשה להפרדה בין חניות מקבילות, נפל ונחבל. התובע הבהיר כי בדרך כלל הוא אינו נדרש להשתמש בחניון זה משום שהוא בעל תו נכה והיה מוצא חניה ברחובות הסמוכים, אלא שבאותו יום לא מצא חניה כזו ולכן פנה לחניון השופטים. עוד טען כי לא ראה את רצועת הבלוקים כשיצא מן הרכב ולא כשהחל להתהלך, והוסיף כי באזור שבו חנה הייתה תאורה חלשה. לאחר שהתאושש, התרומם התובע וצעד לעבר הכניסה האחורית לבית הדין כשהוא מחזיק את ידו הפגועה, אז הבחין באחראית התחזוקה בבית הדין וסיפר לה מה אירע.

בהמשך, הגיש המר תביעה נגד המדינה, בעלת החניון וחברת הביטוח הראל שביטחה אותה, ובה עתר לפיצוי עבור נזקי הגוף שנגרמו לו. בשל הפערים בחוות דעתם של מומחי הצדדים בשאלת הנכות שנגרמה לתובע, מונה מומחה מטעם בית המשפט שקבע שנותרה לו נכות צמיתה בשיעור של 50% בגין קשיון לא נוח של מפרק הכתף השמאלית.

השופטת אורלי מור אל קיבלה את התביעה וקבעה כי אין ספק שהתובע נפל בחניון כפי שתיאר, הובהל לבית החולים, קיבל טיפול בהתאם ואף צירף תמונות בנוגע למקום הנפילה. עוד הוסיפה השופטת כי לאחר בחינת אופן עדות התובע וסימני האמת בעדותו, נקל לקבוע כי גרסתו בדבר מקום החניה, שכיחות החניה שלו במקום, מסלול הליכתו, מקום הנפילה ושורת הבלוקים שעמדה במקום הייתה אמינה, כנה והוכחה כדבעי.

נוכח האמור, קבעה השופטת כי שורת הבלוקים, שצבעם כצבע הקרקע, המוצבים בגובה נמוך יחסית ומוסתרים על ידי מכוניות חונות, מהווה מפגע בטיחותי של ממש. השופטת הדגישה כי לא מדובר במפרדה ייעודית לצורך הפרדת מקומות החניה, אלא בסוג של הפרדה אקראית שנעשתה מבלוקים חשופים על מנת למנוע "פלישה" של מכוניות למקום החניה המקביל. עוד צוין כי גם עיון בתמונות, בהתעלם מחוות דעת המומחה בהנדסת בטיחות מטעם התובע, מעלה כי אדם סביר יכול וצריך היה לצפות שמי שמהלך בחניון עלול שלא להבחין בשורת הבלוקים, במיוחד נוכח צבעה והתאורה הקלושה בחניון. לכך הוסיפה השופטת גם שיקולי מדיניות משפטית, הנדרשים לשיטתה כדי להבטיח שימוש בחניון ללא כל מכשול בדרכם של המשתמשים בו.

השופטת מור אל ציינה עוד כי ההוצאות למניעת הסיכון שיצרה ההפרדה היו נמוכות על פניהן, מה גם שלאחר התאונה אכן בוצע שיפוץ שבמסגרתו הוגברה התאורה והמפרדה נצבעה בצבע זוהר ומודגש. מכאן, שבמועד התאונה הפרה בעלת החניון במחדליה את חובת הזהירות המוטלת עליה.

אשר לאחריותה של המדינה ששכרה את שטח החניון, מצאה השופטת כי הוסכם בין הנתבעות שתפעול החניון יופקד בידי בעלת החניון, כמו גם האחריות בנוגע לנזק שיגרם בעקבות כך, ולכן אין ספק שהיא אמורה לשאת בכל התשלום. עם זאת, משביקשו הנתבעות כי בית המשפט יביע עמדתו במישור חלוקת האחריות ביניהן, בנפרד מהמישור החוזי, קבעה השופטת כי המדינה ששכרה את החניון לטובת עובדיה ובאי בית הדין לעבודה חבה חובת זהירות קונקרטית למשתמשי החניון והיא אחראית לוודא ולו ברמת הפיקוח כי המקום בטוח לשימוש ואין בו מכשולים. על כן, משהוכח כי בחניון היה מצוי מכשול בדמות מפרדת בלוקים בלתי מוארת ובלתי בולטת, כשלה המדינה ומשכך קמה לה אחריות אותה העריך בית המשפט בשיעור של 10%.

לצד האמור, ייחסה שופטת לתובע אשם תורם בשיעור מזערי של 10%, שכן יש לצפות מאדם סביר מידת זהירות מינימאלית במיוחד שעה שנטען כי הוא הלך בסביבה לא מוכרת ובין מכוניות. מנגד, נקבע כי לא קיימת שכיחות מצבים כאלה בתוך חניון מסודר, ועל אף שיש לצפות להליכה זהירה בשטח אין מקום לדרוש מאדם להדביק את עיניו כל העת ברצפה בכדי לבדוק מפגעים כאלו ואחרים.

לאחר בחינת רכיבי הנזק השונים, ולאחר הפחתת האשם התורם ותגמולי המל"ל, העמידה השופטת את הפיצוי לתובע על סך של 447,508 שקל שישולם כולו על ידי בעלת החניון וחברת הביטוח.

ת"א 51184-02-12