חדשות

אלמן אמיד שחלה בסרטן צירף את שכניו כשותפים לחשבון הבנק שלו וערך שלוש צוואות בימיו האחרונים שבהן נישל את משפחתו. ביהמ"ש ציין כי ייתכן מצב שבו המצווה נראה כלפי חוץ כבעל יכולת שיפוט והבחנה, אולם בפועל הוא הושפע בצורה פסולה על ידי אחרים, כך שצוואותיו אינן משקפות את רצונו החופשי

שכנים של חולה סרטן אמיד השתלטו על נכסיו ונישלו לחלוטין את בני משפחתו מהירושה. בית המשפט ביטל את הצוואות שבידם והשית עליהם הוצאות משפט בסך של 75 אלף שקל.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

מדובר באדם אמיד ממושב בצפון, שנפטר ממחלת הסרטן בהיותו ערירי. בשבוע ומחצה האחרונים לחייו, בעודו דועך, ערך המנוח שלוש צוואות (אחת לא נחתמה) בהן הדיר כליל את בני משפחתו ומשפחת רעייתו המנוחה. בצוואתו האחרונה הוריש המנוח את המשק לבן השכן, ולגבי חשבון הבנק, נטען כי הוריש לשני תושבי המושב כ"יורשים פונקציונליים", אותם צירף עוד קודם לכן כשותפים לחשבון הבנק שניהל בחייו, שתפקידם לעשות שימוש בכספים להנצחת בני הזוג על ידי שדרוג צורכי הציבור במושב כפי שביקש המנוח. חשבון הבנק של המנוח כולל סכומים ניכרים ביותר, ויתרת החשבון עמדה על למעלה משבעה מיליון שקל.

בצוואותיו הקודמות הותיר המנוח את כל עיזבונו לבני משפחתו ולבני משפחת רעייתו המנוחה. לכן בני משפחתו התנגדו בחזית אחת לקיום צוואתו האחרונה של המנוח.

השכנים התקוטטו מול בני משפחתו של המנוח על היקף עיזבונו הנאמד בסכום של למעלה משבעה מיליון שקל, ובית המשפט מינה מנהל עיזבון בשל הצורך בבירור זכויות המנוח במשק שנותר ללא ניהול שנים רבות.

נדבנות ופזרנות בישורת האחרונה

בני משפחתו טענו כי הצוואות האחרונות נחתמו על ידי המנוח שעה שבריאותו הנפשית והפיזית התערערה לחלוטין, עד שלא יכול היה לגבש הבעת רצון ברורה ולא יכול היה להבחין בטיבה של הצוואה. בעת עריכת הצוואה היה מנוח תלוי תלות מוחלטת בשכניו, אשר דאגו למדר אותו ממשפחתו כדי להכין את הקרקע לנישולה מהצוואה. לעומתם טענו שכניו של המנוח כי המנוח היה כשיר לצוות, הבין את טיבה ומהותה של הצוואה וזו מבטאת אל נכון את רצונו וכוונתו. לא הופעלה כלפיו השפעה בלתי הוגנת כי הוא היה עצמאי מבחינה מנטלית, זכה לסיוע צמוד וקרוב ממטפלת קבועה, לא היה מנותק ומבודד ולא נוצרה כל תלות בינו לבין השכנים.

בית המשפט עמד בהחלטתו על צדדים באישיותו של המנוח על מנת להבין מה הוביל לשינוי הפתאומי שחל בצוואותיו. ממכלול הראיות עלה כי המנוח היה אדם סגפן, חסכן וקמצן. קרוב לוודאי שנסיבות חייו הקשות, ובכללן היותו קורבן שואה, ונטען אף כי היה מקורבנותיו של ד"ר מנגלה בהיותו סובל ממומי גוף שעיצבו את אישיותו. מובן גם שהיותו ערירי, ללא ילדים משל עצמו, ובשנתיים האחרונות לחייו אלמן, לא היטיבה עמו. המנוח היה איש דתי ומאמין. במהלך המשפט הוכח כי במהלך חייו לא התנדב בפעילויות של המושב בו חי ולא נהג בנדיבות מיוחדת כלפי אחרים.

והנה, בישורת האחרונה לחייו, עם גילוי מחלת הסרטן, גילה המנוח נדבנות ופזרנות – הוא תרם 100 אלף שקל לבית הכנסת במושב כחודשיים לפני פטירתו, ונתן עוד 100 אלף שקל לבתו של שכנו הטוען לנהנה מצוואתו, בת שאליה אין לו שום קשר. בנוסף, רשם המנוח שיק בסך מיליון שקל למשרד הביטחון, עוד בימי חייו, וביקש לתת את הכסף לשר הביטחון בכבודו ובעצמו, ובלבד שזה יטריח את עצמו לביתו במושב. המנוח רצה לתרום 10 ניידות למשטרה, ונתן לאחד השכנים המעורבים בפרשה שעון יד יוקרתי במתנה. לשני בניהם של שכניו, המתגוררים בצמוד אליו, ציווה המנוח את המשק שלו, בשווי של כמיליון וחצי שקל ואף צירף את השכנים הללו כשותפים בחשבון הבנק הפרטי שלו, וכן חתם על צוואה הקובעת הצהרה ברוח זו, במטרה שהכסף ישמש למטרות ציבוריות בישוב ולהנצחת המנוח ורעייתו.

מהפך אישי-רוחני

"אין חולק כי המנוח עבר מהפך אישי-רוחני בחודש-חודשיים האחרונים לחייו", קבעה השופטת רונית גורביץ, מבית המשפט לענייני משפחה בנצרת, והסבירה את הסיבות שהביאו לשינוי שחל בו. השכנים טענו כי המנוח כעס לאחר פטירתה של אשתו על התנהגות בני משפחתה סביב הצוואות ההדדיות שלהם, וגמלה בליבו ההחלטה להדיר את כלל בני המשפחה מהעיזבון ולהועיד את הכספים לטובת המושב בו חיו הוא ואשתו את חייהם מאז עלו ארצה, צברו את הרכוש שצברו ובו נעזרו על ידי הקהילה והשכנים.

מנגד טענו בני משפחתו המודרים מהצוואה כי ממכלול העדויות בפרשה עולה תמונה מטרידה לפיה אנשים שלא פגשו במנוח אלא בימי שבת באקראי בבית הכנסת הפכו לפתע בחודש האחרון לחייו ל"צל" המלווה אותו לכל מקום, הכול בתקופה הקצרה בה הוא ערך שלוש צוואות שונות, הנבדלות באופן מהותי מרצונותיו הידועים. לטענת בני המשפחה, השכנים ומקורביהם התחברו אל המנוח תוך ניצול ציני של מצבו הקשה, השפיעו עליו בדרכי עורמה ותחבולה שונות ושכנעו אותו לבצע מעשים שעומדים בניגוד גמור לאופיו ולכוונותיו האמיתיות.

בפסק דין המחזיק כ-60 עמודים פירטה השופטת גורביץ את פרטי הפרשה והגיעה למסקנה כי הצטברותן של כלל הנסיבות שפורטו והראיות שהובאו, שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו די כדי להביא לפסילת הצוואה, אולם בהיקבצם יחד ב"מבט על" אל מכלול, מחייבים הם את המסקנה כי דין צוואתו האחרונה והקודמת לה של המנוח בטלות. "לא נדרש על פי הפסיקה שהמצווה יהיה משולל יכולת שיפוט והבחנה לחלוטין. המצווה בהחלט יכול להיראות כלפי חוץ כמי שפועל מתוך רצון חופשי, אך בפועל להיות מושפע בצורה פסולה על ידי אחרים", פסקה השופטת גורביץ. "כך בענייננו הצוואות האחרונות שנערכו תחת אותה השפעה בלתי הוגנת ולחץ שהופעל על המנוח בשילוב עם מחלתו הסופנית, כאשר בעריכתן השתתפו גורמים הנהנים על פיהן, לא משקפות את רצון המנוח אלא רצונם של אחרים".

בעקבות חומרת הפרשה, שההתדיינות המשפטית סביבה נמשכה קרוב לעשר שנים בפני מספר שופטים שלימים התחלפו, השיתה השופטת גורביץ על השכנים שניסו להשתלט על נכסיו של המנוח הוצאות משפט בסכום כולל של 75 אלף שקל, שיחולק באופן שווה בין שלושת הקבוצות של משפחות המנוחים. לא ישולמו ההוצאות תוך 75 ימים, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מתום המועד לתשלומן ועד למלוא פירעונן.

ת"ע  1840-04

לקריאה נוספת, ראו:

"הפרשנות היום מעניקה מעמד יתר לנשמת הצוואה על פני המילה הכתובה"