חדשות

השופט יורם דנציגר הסכים עם קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי בדבר אופיים האכזרי והאלים באופן חסר תקדים של מעשי האונס שביצע אחמד בני ג'אבר בקורבנותיו, אך הפחית את מתחם הענישה ההולם בנימוק שמדובר באירוע אחד, המורכב ממספר מעשים שונים – עבירות המין שבוצעו בשני המתלוננים ועבירות המין שאילץ אותם לבצע זה בזו

בית המשפט העליון הקל בעונשו של אחמד בני ג'אבר שביצע במאי 2012 את האונס האכזרי של בני זוג בחניון "גן העיר" בתל אביב, ונידון בבית המשפט המחוזי ל-30 שנות מאסר בשל אופיים הסדיסטי והאכזרי של מעשיו שלא נמצא להם אח ורע בפסיקה. העליון קבע כי במקרה זה דובר באירוע אחד המורכב משלושה מעשים שונים, ולכן הפחית בהתאם את מתחם הענישה ההולם והפחית בעונשו של המערער כך שירצה עונש מאסר בפועל של 25 שנה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

המערער, תושב השטחים, הורשע בבית המשפט המחוזי בהתאם להודאתו בהסדר טיעון במסכת של עבירות מין ואלימות. עניינה של הפרשה באירוע ממאי 2012 עת הבחין המערער בבני זוג צעירים ברחוב בתל אביב, עקב אחריהם לחניון גן העיר, ושם תקף אותם וביצע בהם מעשי מין ואלימות אכזריים ביותר תוך איומים כי יפגע בהם. פרט לעבירות המין, ייחס כתב האישום למערער עבירות נוספות שביצע בהזדמנויות אחרות, לרבות כניסה לישראל ושהייה בה שלא כדין, תקיפת שוטר וגניבה.

היעדר אמפתיה לקורבנות

בגזר הדין, קבע בית המשפט המחוזי כי במעשיו רצח המערער את נפש קורבנותיו ורמס ברגל גסה, באכזריות ובברוטאליות את הערכים החברתיים המוגנים שעניינם זכותו של אדם לאוטונומיה המקדשת את שלמות גופו ונפשו, אישיותו ורווחתו, ביטחונו וזכותו להלך בכל מקום ללא חשש. כמו כן, ציין בית המשפט כי בבואו לבחון את מדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים לא מצא בפסיקה מעשים הדומים במכלול נסיבותיהם, אכזריותם ושפלותם למקרה זה, המהווה קיצוניות וחריגה בכל מימד ועל פי כל קנה מידה. עוד הדגיש המחוזי כי אף שהנאשם פעל לבדו, מעשיו נשאו מאפיין סדיסטי מחמיר שלא נמצא לו אח ורע בפסיקה ועמדו על המדרג העליון ביותר של אכזריות והתעללות בקורבנות, תוך שהפך אותם למעשה ל"בובות על חוט" וגרם להם לבצע עבירות מין חמורות זה בזו תוך התעלמות מכבודם ומזכותם לאוטונומיה ולשלמות גופם ונפשם.

לאחר שהעמיד את מתחם הענישה ההולם על בין 25 ל-35 שנות מאסר בפועל, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לייחס משקל מועט לנסיבותיו האישיות של המערער, שכן אף אם ניתן להניח שזה חווה אירוע טראומתי כלשהו בחייו, אין בכך משום הסבר או הצדקה לרמת האכזריות וההתעללות בה נהג במתלוננים. כמו כן, מחוות דעת הקרימינולוגית הקלינית עלה כי המערער התקשה לבטא אמפתיה מלאה לסבל הקורבנות, ונקבע בנוסף כי יש לתת משקל לחומרה לנושא הרתעת הרבים הכרוך בפגיעה בתחושת הבטחון הציבורית עקב מעשה אונס המבוצע בטבורה של עיר בקורבן מזדמן.

מנגד התחשב בית המשפט בגילו הצעיר של ג'אבר וכן בעובדה שהודה במעשים וחסך מהמתלוננים לשחזר בבית המשפט את האירועים הקשים שחוו. לאור האמור, גזר בית המשפט על המערער עונש של 30 שנות מאסר בפועל, מאסרים על תנאי, וכן חייבו לפצות כל אחד מהמתלוננים בסכום המקסימאלי הקבוע בחוק – 258 אלף שקל.

מבחן מהותי-מוסרי

בית המשפט העליון קיבל את הערעור שהגיש ג'אבר על גזר הדין והפחית חמש שנים מעונש המאסר שנגזר עליו. השופט יורם דנציגר הבהיר כי הוא מסכים עם קביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר אופיים האכזרי והחריג של מעשי המערער, וציין כי אף שיש לבחון את הדברים על רקע מקרים אחרים שנדונו בעבר בפסיקה, הרי שלא נמצאה בפסיקה דוגמה זהה לתמהיל העובדתי, האכזרי והאלים שעמד במוקד הפרשה.

השופט דנציגר קיבל את טענת המערער כי לצורך קביעת מתחם הענישה יש לראות באישום אירוע אחד ולא מספר אירועים נפרדים. הפסיקה קבעה שני מבחני עזר להגדרת "אירוע" – הראשון הוא מבחן צורני-עובדתי, והמבחן השני הוא מבחן מהותי-מוסרי, המתמקד בנזקים שגרמה התנהגותו של העבריין לנפגעים ולאינטרס החברתי, המטים את הכף לטובת "פיצול" המעשים והעונשים. לדעת דנציגר, מבחנים אלה משקפים שכל ישר וחוכמה מצטברת ארוכת שנים, ולכן אין הצדקה לנסח מבחנים חדשים במקומם. עם זאת, בשל הכשל הלוגי הנופל לשיטתו בשל בחירת המחוקק להשתמש בתיקון 113 במונח "אירוע" הרחב יותר מ"מעשה", סבר כי יש לנקוט במהלך בן שני שלבים: בשלב הראשון יש להשתמש במבחן הצורני-עובדתי כדי לקבוע האם מדובר באירוע אחד או בכמה אירועים, ובשני ראוי לשוב ולבחון כל אירוע בהתאם למבחן המהותי-מוסרי.

השופט דנציגר קיבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה התרחיש העובדתי שנכלל באישום הראשון מהווה אירוע אחד, המורכב משלושה מעשים שונים. זאת, שכן לשיטתו יש להבחין בין עבירות המין שבוצעו במתלוננת לבין אלו שבוצעו במתלונן ולראותן מבחינה מהותית כשני מעשים נפרדים. עוד נקבע כי ראוי להבחין בין העבירות שאותן ביצע המערער במתלוננת בעצמו לבין העבירות שאותן ביצע בה באמצעות המתלונן. לפיכך, העונש המקסימלי האפשרי שניתן להטיל בגין האירוע כולו הוא העונש המתקבל מצבירת עונשי המקסימום בגין כל אחד מהמעשים – 50 שנות מאסר.

על אף האמור, סבר השופט דנציגר כי המחוזי החמיר יתר על המידה בקביעת מתחם הענישה ההולם, ולכן קבע כי ראוי להעמידו בין 23 ל-27 שנות מאסר בפועל, באופן שמשקף מחד את ריבוי הקורבנות וריבוי המעשים ומאידך את העובדה שמדובר בכל זאת באירוע אחד, ממוקד בזמן ובמקום על כל המשתמע מכך. בשקלול כל השיקולים לקולא ולחומרה, סבר דנציגר כי יש להעמיד את עונשו הכולל של המערער על 25 שנות מאסר בפועל. יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.

ע"פ  4910/13