בית המשפט דחה את ערעורה של עורכת דין על חיובה בהוצאות לאוצר המדינה בשל התנהלותה במהלך חקירה, וקבע כי לא נדרשת לכך הסמכה מפורשת בחוק. הנשיא גרוניס הזהיר מהרחבת היתר של הזכויות החוקתיות, המעוררת חשש לזילות הזכויות ולהצפת בתי המשפט בטענות חוקתיות
חיוב עורך דין בהוצאות משפט לאוצר המדינה בגלל התנהגותו בבית המשפט לא פוגעת בחופש העיסוק שלו ובחירותו. כך קבע עקרונית נשיא בית המשפט העליון, ד"ר אשר גרוניס, במסגרת פסק דין עקרוני ומנחה, שבו דחה את בקשת הערעור שהגישה עו"ד אירינה גלפנבויים על חיובה בהוצאות משפט בסך 500 שקל על ידי שופט בית המשפט לענייני משפחה ישעיהו טישלר, בגלל התנהגותה במהלך חקירה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
הנשיא גרוניס דחה על הסף גם את טענתה העקרונית של לשכת עורכי הדין, שהצטרפה להליך, בדבר הצורך בהסמכה מפורשת בחוק כדי לחייב עורך דין בהוצאות, אך הוסיף הסתייגויות משלו: "לטעמי, הטלת הוצאות צריכה להישקל רק בעקבות מעשה חמור, וככלל ראוי להימנע מכך אם יש בידי בית המשפט אמצעים אחרים המאפשרים לו להבטיח את תפקודו התקין. עם זאת, אין בידי להסכים עם העמדה לפיה הארכה בחקירת עדים ואי ציות להנחיות בית המשפט בנוגע לאופן ניהול החקירה או הטיעון לא תצדיק, ככלל, חיוב עורך דין בהוצאות".
התנהגות תוקפנית בבית המשפט
תחילת הפרשה בדיון הוכחות שנערך בשלהי 2009. בשל שביתת הקלדניות, נערך הפרוטוקול בכתב יד על ידי השופט טישלר מבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע. מהפרוטוקול עולה כי במהלך החקירה החוזרת שניהלה עו"ד גלפנבויים הגביל בית המשפט את שאלותיה מספר פעמים. בהמשך, נכתב בפרוטוקול כי "לאורך כל הדיון, באת כוחו של התובע מתווכחת עם בית המשפט, אינה מקבלת את ההחלטות ו'מורה' לבית המשפט לרשום את טענותיה בהן אין כל ממש. ...התנהגותה התוקפנית של באת כוחו של התובע צריכה להיות מובאת אולי לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין על מנת שיובהר לה שעורך דין צריך לנהוג כבוד כלפי בית המשפט ולכבד את החלטותיו, גם אם אילו אינן מוצאות חן בעיניו. בוודאי שהתנהגות של עורך דין ש'מצווה' על בית המשפט לרשום כל מילה היוצאת מפיו אחרי שטענתו נדחתה, על מנת לשמש עילה להגשת ערעור – אינה ראויה. באת כוחו של התובע מוזהרת כי אם תמשיך להתנהג באופן שתואר לעיל – יפסקו נגדה הוצאות אישיות".
השופט טישלר חייב את גלפנבויים בהוצאות אישיות לטובת אוצר המדינה בסך של 500 שקל, בשל "ההתעקשות לשאול שאלות חסרות תכלית והארכת הדיון שלא לצורך".
ערעור שהגישה עו"ד גלפנבויים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע על ההחלטה התקבל על ידי סגנית הנשיא, השופטת שרה דברת, שדחתה על הסף את טענתה בדבר חוסר סמכותו של בית המשפט לחייב עורך דין בהוצאות. השופטת דברת ציינה כי היה בסיס של ממש להטלת ההוצאות על המבקשת והבהירה כי דעתה אינה נוחה מהתנהגותה בבית המשפט לענייני משפחה ומהלשון בה עשתה שימוש בעל פה ובכתבי הטענות בשלב הערעור. למרות זאת, התקבל הערעור, משום שבאזהרה שנתן בית המשפט לענייני משפחה למבקשת לא הובהר לאיזו התנהגות מסוימת מכוונים הדברים ולא ניתנה לה זכות טיעון בטרם היא חויבה בהוצאות. לכן, הוחלט להחזיר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, שיפסוק בשאלת ההוצאות לאחר מתן זכות טיעון לעוה"ד גלפנבויים.
עוד ציינה השופטת דברת כי שקלה אם לחייב את עוה"ד גלפנבויים בהוצאות בשל הדרך בה התבטאה בערעור, אך לפנים משורת הדין, החליטה שלא לעשות כן.
לשכת עורכי הדין התערבה
בהליך שהתקיים בפני השופט טישלר בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע נדחתה בקשת עו"ד גלפנבויים להתיר לה להציג עדויות לעניין חיובה בהוצאות. המבקשת שטחה טענותיה בפני בית המשפט, אך השופט טישלר דחה את הטענות בדבר חוסר סמכותו להטיל הוצאות על עורך דין. בנוסף, שלל השופט טישלר את טענתה של גלפנבויים לפיה התנהגותה נבעה מרצונה להגן על אינטרס הלקוח שלה וכי לא הייתה לה כוונה להתעמת עם בית המשפט וציין כי טענה זו אינה נכונה מבחינה נורמטיבית ועובדתית כאחד.
השופט הבהיר כי הטלת ההוצאות על עורכת הדין נבעה מ"גישתה הלוחמנית והתוקפנית" וציין כי "סבלנותו של בית המשפט הלכה והתקצרה עד שפקעה במקום שפקעה". עוד הדגיש השופט כי מדובר במקרה יוצא דופן וכי ההוצאות הן תוצאה מצטברת של מכלול התנהגותה של עורכת הדין.
עו"ד גלפנבויים ערערה גם על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, אך הפעם נדחה הערעור על ידי השופטת דברת שאף חייבה אותה בהוצאות הערעור בסך של 2,500 שקל.
גלפנבויים לא ויתרה, וטיפסה עד לבית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור, ואף גררה אחריה את לשכת עורכי הדין. בבקשתה היא שבה והשיגה על עצם סמכותו של בית המשפט לחייב עורך דין בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה וטענה כי יש לשנות את ההלכה לפיה רשאי בית המשפט להורות כן מכוח סמכותו הטבועה. זאת, מכיוון שהטלת הוצאות על עורך דין מחייבת הסמכה מפורשת בחוק, נוכח הפגיעה הכרוכה בכך בזכויותיו לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, ובכלל זה הזכות לכבוד, לחירות ולקניין.
לשכת עורכי הדין נמנעה מלהביע דעה ביחס לחיובה הספציפי של עו"ד גלפנבויים בהוצאות, והתמקדה בשאלות העקרוניות הנוגעות לסמכות לחייב עורך דין בהוצאות אישיות. הלשכה הציעה להבחין בין שלושה סוגי מקרים לעניין זה. הראשון הוא הטלת הוצאות כסנקציה עונשית על עורך דין בשל התנהגותו. במקרה זה, לדעת הלשכה, בית המשפט אינו מוסמך להטיל הוצאות, כיוון שמדובר ב"פגיעה מובהקת בזכות הקניין", ונדרשת הסמכה מפורשת לכך בחוק.
המקרה השני, עניינו הטלת הוצאות על עורך דין מטעמי אכיפה, במטרה לרסן התנהגות בלתי נאותה, על מנת לאפשר את ניהול הדיון. הלשכה מבהירה כי מדובר בסנקציה הצופה פני עתיד, להבדיל מסנקציה בגין התנהגות בעבר. במקרה זה ניתן, לטענתה לחייב את עורך הדין בהוצאות, ובלבד שניתנו לו התראה וזכות טיעון קודם להשתת הוצאות עליו.
המקרה השלישי, עניינו הוצאות שהן בבחינת פיצוי בגין הנזק שנגרם לבית המשפט ולבעלי הדין בשל התנהלותו של עורך הדין, כאשר התנאי לכך הוא קיומו של נזק עקב ההתנהגות והתאמה בין הנזק להוצאות.
פסיביזם שיפוטי
הנשיא גרוניס, דחה כאמור, בהסכמת השופטים ניל הנדל וצבי זילברטל, הן את עמדתה של עורכת הדין והן את עמדת הלשכה בשאלה העקרונית, וציין כי ההלכה לפיה בית המשפט רשאי להטיל על עורך דין הוצאות לקופת אוצר המדינה, מכוח סמכותו הטבועה, נקבעה בבית המשפט העליון עוד בתקופת המנדט הבריטי, ומאז אושררה שוב ושוב בפסיקה. עד כדי כך שבאחד המקרים העיר בית המשפט כי הלכה זו "נשתרשה בארץ במידה כה גדולה עד שהייתי סבור, שאין מערערים עליה עוד".
עוד הוסיף הנשיא גרוניס כי "נקיטה של הליכי משמעת אינה מספקת מענה ראוי למקרים בהם ניהול ההליך מחייב תגובה מיידית להתנהלות עורך הדין. במצבים שכאלה יש לאפשר הטלת הוצאות".
במישור העקרוני פסק הנשיא גרוניס כי "יש לדחות את טענת המבקשת, לפיה הסמכות לחייב עורך דין בהוצאות פוגעת בחופש העיסוק שלו ובחירותו. קשה לקבל טענה לפיה חופש העיסוק או הזכות לחירות מקימים לעורך דין זכות להפר את חובותיו כלפי בית המשפט (ולעיתים גם כלפי הלקוח שלו), להתעלם מהנחיות בית המשפט ולפגוע בניהולו התקין של המשפט... שאלה מורכבת יותר היא האם הטלת הוצאות אישיות על עורך דין פוגעת בזכותו החוקתית לקניין. שאלה זו אינה נקייה מספקות וייתכנו גישות שונות לגביה... ספקות אלה, בדבר קיומה של פגיעה בזכות הקניין במובן החוקתי, מתעצמים נוכח העובדה שלהטלת הוצאות על עורך דין יש להקדים התראה אודות הכוונה לנקוט צעד זה. מכאן, שעורך דין אשר בחר לנהוג באופן שהובהר לו כי יוביל לחיובו בהוצאות, אין לו להלין אלא על עצמו וניתן לראות בו כמי שנטל סיכון זה על עצמו, ביודעין".
גרוניס חזר על עמדתו הידוע בדבר פסיביזם שיפוטי וציין כיצד "כבר הבעתי בעבר עמדתי כי הרחבת יתר של הזכויות החוקתיות מעוררת חשש לזילות הזכויות החוקתיות ול'הצפת' בתי המשפט בטענות חוקתיות. נראה כי המקרה שלפנינו מדגים זאת היטב".
לצד זאת, ציין הנשיא גרוניס הסתייגויות מסוימות בבואם של השופטים להטיל הוצאות על עורכי דין בשל התנהגותם בבית המשפט: "בית המשפט נדרש לנקוט משנה זהירות בבואו לעשות שימוש בסמכותו הטבועה בכלל ובמקרה של הטלת הוצאות על עורך דין בפרט. מסקנה זו מתבקשת גם לאור החשש כי שימוש בלתי זהיר באמצעי זה יוביל להרתעת יתר של עורכי הדין ויפגע בייצוג שניתן ללקוחותיהם. ואכן, בתי המשפט שבו ושנו כי הטלת הוצאות על עורכי דין היא צעד נדיר וחריף שרק בנסיבות מיוחדות ייעשה בו שימוש. אופן הפעלתה של סמכות זו נתון לסייגים נוספים. במסגרת זו, אין להטיל הוצאות על עורך דין אלא לאחר שהיתרה בית המשפט כי בכוונתו להורות כן ולאחר שניתנה לפרקליט הזדמנות להשמיע טענותיו".
הנשיא גרוניס הוסיף כי לטעמו, "הטלת הוצאות צריכה להישקל רק בעקבות מעשה חמור, וככלל ראוי להימנע מכך אם יש בידי בית המשפט אמצעים אחרים המאפשרים לו להבטיח את תפקודו התקין. עם זאת, אין בידי להסכים עם העמדה לפיה הארכה בחקירת עדים ואי-ציות להנחיות בית המשפט בנוגע לאופן ניהול החקירה או הטיעון לא תצדיק, ככלל, חיוב עורך דין בהוצאות".
הערעור נדחה, ועו"ד גלפנבויים חויבה לשאת בהוצאות בסך 15 אלף שקל. עו"ד נעמי זמרת, המייצגת בפרשה את עו"ד אירינה גלפנבויים, טרם מסרה תגובה לפנייתנו.
לקריאה נוספת, ראו:
עו"ד שבזבז זמן שיפוטי בהגשת בקשת פסלות חויב בהוצאות של 20 אלף שקל
עו"ד פעל בחוסר סמכות עניינית: חויב פעמיים בהוצאות משפט 10,000 שקל
יד ימין של עורך הדין איננה יודעת מיד שמאל? הלקוח נקנס באלפיים שקל
