ההחלטה החריגה של ביהמ"ש העליון בעניין מועדון הצרכנים של לשכת עוה"ד מבטאת את ירידת הערך של סעד האכיפה ועליית כוחה של הדוקטרינה הצינית המוכרת כ"דוקטרינת ההפרה היעילה". עו"ד גדיאל בלושטיין קורא לעליון לבחון מחדש את ההחלטה, בטרם ייטמע המסר כי הפרת חוזה היא מותרת, או לכל הפחות נסלחת
החלטתו של בית המשפט העליון בעניין ארנון פז (רע"א 4884/14 ארנון- פז (1985) בע"מ נ' לשכת עורכי הדין בישראל ואח', מה-10 באוגוסט 2014) היא החלטה מטרידה, אשר בכל הכבוד מחייבת בחינה מחודשת ומהירה על ידי בית המשפט העליון, בטרם תוצאותיו ייספגו בתודעה ויצטברו לדוקטרינה שהפרת חוזה היא מותרת, או לכל הפחות נסלחת.
עניינה של ההחלטה הוא בנאלי, שגרתי. כמוהו נדונים תיקים רבים בבית המשפט – לשכת עורכי הדין ולשכת רואי החשבון התקשרו בהסכם שיווק והפעלה עם ארנון פז, שעניינו הקמת מועדון צרכנים. ההסכם כלל הארכה של תקופת ההסכם לתקופות נוספות, אלא אם כן הפר צד להסכם את תנאיו. לשכת עורכי הדין טענה כי ארנון פז הפרה את ההסכם ולא עמדה בתנאיו, ועל כן גם הודיעה כי לא תאריך את תוקפו. ארנון פז חלקה על הודעה זו, ובעקבות הסכסוך פנתה לבית המשפט בתביעה למתן סעד הצהרתי כי ההסכם בתוקף. בצד ההליך העיקרי, פנתה ארנון פז בבקשה לצו מניעה זמני על מנת שלשכת עורכי הדין לא תתקשר עם גוף אחר ותמשיך את ההסכם עימה. הבקשה נדונה ונדחתה בבית המשפט המחוזי, וארנון פז, שלא השלימה עם התוצאה, פנתה בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
בקשת רשות הערעור נדחתה. בכך אין הפתעה, שכן בית המשפט העליון ממעט לקבל בקשות רשות ערעור על החלטות ביניים של בית המשפט המחוזי. אלא, שדווקא בבקשת רשות ערעור הנדונה בפני שופט דן יחיד (ולא בפני הרכב שלושה), מצא כבוד השופט סולברג להוסיף מספר מילים מפתיעות, שלא לאמר מדהימות, על מקומו של סעד האכיפה בדיני החוזים.
אפשר לחייב זמרת אופרה לשיר
כידוע לכל, וכך גם קובעים סעיפים 2 ו- 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), אכיפת הסכם היא תרופתו הראשונית, העיקרית והחשובה ביותר של מי שיריבו הפר את החוזה. לכך יש אי ספור תימוכין לא רק בחוק, אלא גם בפסיקת בית המשפט העליון ובספרות המקצועית.
כבוד השופט סולברג ממתן תפיסה זו תוך שהוא קובע כי בית המשפט לא ימהר לתת סעד של אכיפה, וכי "כל הסכם אשר יובא לפני בית המשפט יבחן לגופו, תוך מתן משקל לאופיו של ההסכם לטיבו ולנושאו; ככל שההסכם מצריך יחסי אמון ושיתוף פעולה רב יותר בין הצדדים, כך תגבר הנטייה שלא לחייב צד להמשיך בעל כורחו בהסכם".
המבחן, אם כן, הוא מבחן גמיש ביותר, המעביר לשיקול דעת מוחלט של בית המשפט את סעד האכיפה. ההנמקה לתפיסת עולם זו היא חשש שהיעדר שיתוף פעולה בין הצדדים להסכם יחבל בקיום ההסכם בעתיד.
למבחן המוצע השלכות קשות ביותר לא רק על קיום חוזים והביטחון שיקוימו, אלא גם על עליית כוחה של הדוקטרינה הצינית המוכרת כ"דוקטרינת ההפרה היעילה".
נתחיל מעובדות המקרה: כאמור, המדובר בחוזה מסחרי שגרתי שאין בו היבט של יחסי אמון (מעבר לשגרה החוזית שיש בכל חוזה) ואין בו חשש להיעדר שיתוף פעולה – הקמה והפעלה של מועדון צרכנים. קשה להניח כי אם בית המשפט היה מוציא צו מניעה כמבוקש, לשכת עורכי הדין לא היתה משתפת פעולה עם ארנון פז והיתה פוגעת בחבריה, רק על מנת להכעיס. נהפוך הוא – מתן צו המניעה היה מחזיר את הצדדים לשתף פעולה תוך קביעת פרמטרים ראויים שיבטיחו את האינטרסים של כל אחד מהצדדים להסכם, כאשר כל אחד מהצדדים יודע כי אם הוא לא ינהג כשורה, יש לצד השני שוט והוא ההליך משפטי. אין הכוונה כי בית המשפט ישמש כגננת לצדדים, אולם בין קיום "עין פקוחה" של בית המשפט על המתדיינים לבין חבלה והפחתה בסעד האכיפה, עדיף שבית המשפט ישקיע מעט יותר מזמנו, ככל שהדבר דרוש.
נמשיך ברמה הכללית: החריג המצוי בחוק, על פיו חוזה לשירות אישי אינו ניתן לאכיפה, מקורו בהיסטוריה של המשפט האנגלי ובסיפור הידוע שלא ניתן לאכוף על זמרת אופרה לשיר. ייתכן כי סיפור זה מהמאה ה-19 הוא רומנטי, אך הוא לא ישים במורכבות של החיים כיום. כל חוזה נשען על מידת אמון כזו או אחרת בין הצדדים, במיוחד חוזים למתן שירותים מתמשכים. אין לכרסם במידת הוודאות של צד המתקשר בהסכם למתן שירותים מתמשכים, בכך שמשמיטים ממנו את היכולת לאכוף את ההסכם. מדובר בתוצאה לא סבירה ולא הגיונית. אגב, להשקפתי, ניתן לכפות על זמרת אופרה לשיר, אם התחייבה לכך חוזית.
שמירה על ודאות משפטית
ונסיים בעמדה עקרונית: סעד האכיפה פירושו לא רק מתן ודאות למתקשרים בהסכם, עמידה על עיקרון קיום ההסכם ושמירה על ודאות עסקית, אלא גם מתן צדק לצד לחוזה שהצד האחר אכן יכבד את התחייבויותיו. כרסום בסעד האכיפה ומשלוח הנפגע לסאגה בת חמש שנים של תביעת פיצויים, פירושו פגיעה בעקרונות צדק פשוטים, כאלו שאינם צריכים הסבר.
נקודת הצדק מתקשרת לסוגיה אחרת: כידוע, קיימת דוקטרינה כלכלית שזכתה לכינוי "ההפרה היעילה". דוקטרינה זו, פשוטה היא בתכלית – צד להסכם עושה את שיקוליו הכלכליים ומגיע למסקנה כי שווה לו להפר הסכם, שכן תוצאות ההפרה פחותות כלכלית מהיתרונות שיצמחו לו מהפרת ההסכם.
ניטול דוגמא פשוטה: צד מתקשר בהסכם למכירת דירה בסך של 2 מיליון שקל. הפיצוי המוסכם החוזי הוא בסך של 200 אלף שקל. יומיים לאחר חתימת ההסכם, פונה אל המוכר קונה אחר ומציע לו סך של 2.5 מיליון שקל עבור דירתו. כמובן שלמוכר יש אינטרס להפר הסכם, ההפרה היא "יעילה" ותכניס לכיסו כספים רבים. אך אם לרוכש הראשון לא תהא תרופת אכיפה, הוא יוותר וידיו על ראשו. אין ספק כי סעד האכיפה נחוץ ביותר במקרה זה.
החלשת תרופת האכיפה תכרסם משמעותית ברצון הברור של המחוקק ושל החברה בכללותה כי חוזים יקוימו, גם אם יש קשיים ביישומם וגם אם מעורבים בהם, כמה מפתיע, אנשים ורצונותיהם. לא רק שחוזים לא ייאכפו אלא גם שיפתח הפתח לכל צד להסכם לשקול, בכל עת, שיקול לא לגיטימי, כגון ש"ההפרה יעילה" ושווה ללכת במסלול ביטול ההסכם.
קיימת נקודה נוספת שיש להעלותה, והיא עיקרון הוודאות המשפטית: עורכי הדין וכל ציבור המשתמשים בבתי המשפט מעוניינים כי הלכות בית המשפט העליון תהיינה ברורות כך שהפרשנות במשפט והיכולת לתת עצה ללקוח תהא ברורה ובהירה ככל שניתן. המבחנים המשפטיים המשאירים שיקול דעת רחב לבית המשפט היושב לדין הם בעייתיים ומזכירים פסקי דין שניתנו בתקופת כבוד הנשיא אהרון ברק וגרמו גם לביקורת לא מועטה. זאת, שכן עיקרון הוודאות המשפטית נפגם. והנה, בשנים האחרונות, חזר בית המשפט העליון למתכונת יותר ברורה ונהירה של ההלכות המשפטיות, לשמחת עורכי הדין. גם במובן זה, החלטת כבוד השופט סולברג הינה חריג.
כאמור, החלטתו של כבוד השופט סולברג ניתנה במסגרת בקשת רשות ערעור, כשהוא יושב לדין כשופט יחיד והדברים המופיעים בהחלטה, בהקשר של אכיפת הסכם, כלל לא נצרכו להחלטה עצמה והיה ניתן להימנע מהם. נקווה כי בית המשפט העליון ייתן את דעתו לכל אלו ובזמן קרוב.
עו"ד גדיאל בלושטיין הוא שותף מייסד במשרד עורכי הדין בלושטיין, בר-קהן, ציגנלאוב העוסק במשפט מסחרי-אזרחי ובדיני חוזים
