חדשות

בית המשפט העליון קיבל את ערעור היועמ"ש וקבע כי אין לנכות ממאסרו של משה בן אבגי, רוצחו של נהג המונית דרק רוט ז"ל שנמלט לארגנטינה והוסגר לישראל, את התקופה שבה היה נתון במעצר לצרכי הסגרה בארגנטינה ובמאסר בגין תיקים מקומיים 

בית המשפט העליון קיבל את ערעור היועץ המשפטי לממשלה וביטל את פסיקת בית המשפט המחוזי שקבעה כי יש לנכות ממאסרו של משה בן אבגי, רוצחו של נהג המונית דרק רוט ז"ל שנמלט לארגנטינה, את כל התקופה שבה היה נתון במעצר בארגנטינה, לרבות ימים בהם שהה במקביל במעצר לצרכי הסגרה ובמאסר בגין תיקים מקומיים.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

משה בן אבגי הורשע באמצע שנות התשעים בעבירות רצח בכוונה תחילה, קשירת קשר לביצוע פשע ונשיאת נשק שלא כדין, לאחר שהיה מעורב ברציחתו של נהג המונית דרק רוט ז"ל. בעקבות האמור נידון בן אבגי לעונש של 16 שנות מאסר. מספר שנים לאחר מכן נידון בן אבגי לחמש שנות מאסר נוספות במצטבר בגין עבירות של שוד מזויין בחבורה, ניסיון לשוד מזויין בחבורה, שיבוש הליכי משפט וקשירת קשר לביצוע פשע. במהלך שהותו בחופשה מהכלא, נמלט בן אבגי לארגנטינה, ועל כן החלה ישראל בהליכים על מנת להביא להסגרתו. כפועל יוצא, היה בן אבגי עציר לצרכי הסגרה בארגנטינה בתקופות שונות, כשבחלק מהזמן שהה במקביל גם בסטטוס של "אסיר" נוכח עבירות אחרות שבהן הורשע במהלך שהותו שם.

במספר החלטות של בתי המשפט בארגנטינה נקבע כי יש לחשב חלק ניכר מהתקופה שבה שהה בן אבגי בכלא (בגין מאסר או מעצר) כתקופה בת קיזוז ממאסרו בגין עבירות השוד והניסיון לשוד בישראל. בשנת 2013 הוסגר בן אבגי לישראל בגין עבירת השוד ועבירת הניסיון לשוד בלבד, קרי – הוסגר לריצוי 5 שנות מאסר ולא ליתרת המאסר אשר נותרה בגין פרשת הרצח, ולכן התעוררה מחלוקת ביחס לתקופות שיש לנכות מתקופת מאסרו, בפרט ביחס לתקופות בהן שהה במקביל הן במעצר והן במאסר.

מעצר מקביל הוא גורם זר מתערב

ביוני 2014 קיבל בית המשפט המחוזי את עתירתו של בן אבגי במלואה וקבע כי יש לנכות ממאסרו 1,553 ימים המסתכמים ביותר מארבע שנים. בפסק הדין, התמקד בית המשפט בפרשנותו של סעיף 11 לחוק העונשין, הקובע כי "נשא אדם עונש בחוץ לארץ על עבירה או היה נתון שם במעצר בגללה, ינוכה העונש או תקופת המעצר מן העונש שעליו לשאת בישראל בשל אותה עבירה", וכן בפסק הדין בעניין סוויסה (רע"ב 4865/04 מדינת ישראל נ' אופיר סוויסה), שם קבע בית המשפט העליון כי יש לפרש את סעיף 11 כמורה על ניכוי התקופה שבה שהה אסיר נמלט במעצר בחוץ לארץ לצורכי הסגרתו לישראל, מיתרת תקופת המאסר שעליו לרצות על פי גזר הדין שניתן טרם הסגרתו. המחוזי קבע כי אף שהלכת סוויסה לא עסקה במעצר שחפף לתקופות מאסר בדיעבד, העקרונות שהוזכרו שם, בהם הזכות לחירות, ישימים ותקפים גם במקרה זה ומובילים לתוצאה הפרשנית לפיה יש לנכות ימי מעצר גם אם במקביל רוצה בהם מאסר. כתמיכה במסקנתו, ציין בית המשפט את לשון החוק בה אין החרגה ביחס למקרים בהם שוהה הנאשם במאסר במקביל למעצרו בגין ההסגרה, סעיף 34כא לחוק העונשין המחייב בחירה בפרשנות המקלה עם האסיר, וסעיף 45(ב) לחוק העונשין ממנו ניתן ללמוד כי אם אדם שוהה במאסר, ותוך כדי מאסרו הוא נידון למאסר נוסף, ברירת המחדל הינה ריצוי המאסר הארוך מבין השניים.

על פסק הדין הוגשה בקשת רשות הערעור דנן מטעם היועץ המשפטי לממשלה, שהתקבלה על ידי בית המשפט העליון.

שופט בית המשפט העליון נעם סולברג קיבל את הערעור וקבע כי יש לנכות ממאסרו של בן אבגי 29 ימים בלבד. השופט בחן את פרשנותו של סעיף 11 לחוק העונשין עליו נסמך בית המשפט המחוזי בהחלטתו, ובפרט את המילה "בגללה" המופיעה בו, וקבע כי מונח זה מעצם טיבו משמיע דרישה לקשר סיבתי ישיר בין העבירה שנעברה לבין הליכי ההסגרה הננקטים לשם הבאתו לדין של מבצע העבירה.

השופט סולברג הדגיש כי אותו מאפיין של סיבתיות במעצר לצורך הסגרה אינו מתקיים במעצר מקביל, שבו התיק הפנימי במדינה שממנה מתבקשת ההסגרה מתפקד כמעין "גורם זר מתערב" המנתק או מטשטש את הקשר הסיבתי. מכאן, שעל מנת לבוא בגִדרו של סעיף 11 הנ"ל, נדרש כי שהותו של מבוקש להסגרה מאחורי סורג ובריח תהיה נעוצה בהליך ההסגרה, וכי הליך ההסגרה הוא החוצץ בינו לבין חירותו.

הרתעה מפני הימלטות לחו"ל

השופט סולברג התייחס גם להלכת סוויסה שאוזכרה לעיל, וקבע כי אין לראות בה "נקודת מוצא" לפיתוח משפטי עתידי בכל הנוגע לסוגיית ניכוי ימי מעצר, שכן הלכה זו באה לעולם כאילוץ ויתכן כי היא מתחה את גדרי סעיף 11 עד הקצה. אשר לנימוקים שעמדו בבסיס הלכת סוויסה, סבר השופט כי גם במובן זה אין הצדקה עניינית להחילה על ימי מעצר מקביל.

בעניין הזכות החוקתית לחירות והצורך למנוע שרירות בניכוי ימי מעצר לצורך הסגרה, סבר השופט סולברג כי חשש זה לפגיעה בחירות אינו מתקיים במעצר המקביל, שהרי החירות מוגבלת ממילא מחמת המעצר או המאסר בגין התיקים הפנימיים. אשר לרצון להבטיח את מיצוי טענותיו של המבוקש להסגרה בהליכי ההסגרה, הרי שמי שנתון במעצר מקביל נמצא ממילא מאחורי סורג ובריח בשעה שהוא מתמודד עם בקשת ההסגרה, ושוב אין חשש לחיפזון יתר מצִדו מבלי שימצה זכויותיו בהליך ההסגרה רק כדי להימנע מהתארכות ימי הכליאה. כמו כן, אין להלום במישור הבינמדינתי מצב דברים שבו ניכוי ימי המעצר המקביל בישראל יעשה את גזר הדין שניתן בארגנטינה כלא היה, מה גם שיש להרתיע מפני בריחה ואין לאפשר מצב דברים שבו הימלטות עבריין לחו"ל תשפר את מצבו בבחינת "חוטא נשכר".

לבסוף, דחה השופט את טענותיו הנוספות של בן אבגי לניכוי ימי מאסרו, בהן כי התחייבויות המדינה במכתביה לארגנטינה ומסמך בית המשפט הפדראלי הארגנטינאי מקימים בסיס חלופי לניכוי ימי המעצר המקביל. בשולי הדברים, העיר השופט כי מן הראוי להסדיר את הסוגיה בחקיקה, תוך מתן משקל הולם לעקרון ההלימה ומענה לקשיי הלכת סוויסה, בעיקר במה שנוגע להיעדר שיקול דעת לבית המשפט בסעיף 11 לחוק העונשין.

רע"ב 4787/14