חדשות

חברה ששכרה את שירותיהם של משרד רואי החשבון סומך חייקין KPMG ומשרד עורכי הדין ש. הורוביץ בעריכת הסכם למכירת מניותיה, הגישה תביעה בטענה כי רשלנותם המקצועית הובילה לחיובה במס בגינו. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורה על דחיית התביעה על הסף והורה למחוזי לדון בתביעה לגופו של עניין

בית המשפט העליון קיבל ברוב דעות את ערעורה של חברה שחויבה בתשלום מס בגין הסכם למכירת מניות, שלווה ונערך על ידי שותפות רואי החשבון סומך חייקין KPMG ומשרד עורכי הדין ש. הורוביץ, והורה לבית המשפט המחוזי לחזור ולדון בתביעה לגופו של עניין.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

המערערת, חברת שאנקול לשיווק, שכרה את שירותיהם של משרד רואי החשבון ומשרד עורכי הדין לצורך מתן ייעוץ מקצועי לעריכת הסכם בקשר למכירת מניותיה בין החברה האם ICI לבין חברת שאנקול למסחר. בעקבות מימוש ההסכם שנחתם בשנת 2000, חויבה החברה בתשלום מס על פי שומת מס שהוצאה לה בשנת 2004. ביוני 2009, הועמד סכום המס שחויבה החברה לשלם על סך של 2.7 מיליון שקל, על פי הסכם פשרה עם רשויות המס.

באוגוסט 2010 הגישה החברה תובענה כספית נגד סומך חייקין וש. הורוביץ, בטענה כי רשלנותם המקצועית הובילה לחיוב המס האמור. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת הנתבעים ודחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות. בית המשפט קבע כי בשים לב לכך שהתובעת נמנעה פעם אחר פעם מלציין באופן מפורש את המועד שבו נודע לה לראשונה על כוונת שלטונות המס לחייבה, והתאריך היחיד שהסכימה לחשוף הוא תאריך הוצאת השומה הסופית באפריל 2004, הרי שהיא לא הצליחה להוכיח את תחולתו של אחד מהחריגים לכלל ההתיישנות.

החברה ערערה על פסק הדין לבית המשפט העליון וטענה כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי פגע פגיעה אנושה בזכות הגישה לערכאות, כשחרץ את גורלה של התביעה על יסוד מסמכים בלבד, ללא עריכת בירור עובדתי מעמיק.

המשנה לנשיא, השופטת מרים נאור, קיבלה את הערעור בדעת רוב וקבעה כי עילת התביעה כלל לא נולדה בשנת 2000 אלא מאוחר יותר, בשעה שהיה בידי המערערת "כוח התביעה" כדי להגיש את תביעתה ולממשה. בהתאם לחלוקת הנטלים המקובלת בדיני ההתיישנות, הרי שעל הנתבעים מוטל היה הנטל להראות שבמועד הנטען על ידם התגבשה עילת התביעה, ובכלל זה להראות גם מהו המועד בו אירע הנזק, מועד שבו עמד למערערת "כוח התביעה". עוד נקבע כי עד לשלב מתקדם מספיק של הליכי השומה, שבו התגבש לכאורה הנזק, עילת התביעה של המערערת (ככל שיש לה כזו) לא הייתה בשלה להגשה, וכי אף אם היו המשיבים או מי מהם רשלנים כלפי התובעת בשנת 2000, הרי שיסוד הנזק התגבש מאוחר יותר.

בנוסף, קבעה השופטת כי יש לקבל את הערעור  גם לאור מעמדה של זכות הגישה לערכאות והנטייה לפרש בצמצום את תחולתה של טענת ההתיישנות. נקבע כי ההחלטה שלא לדחות את התובענה על הסף, אין משמעה כי לא ניתן יהיה לדחות את התובענה בשל התיישנות גם בשלב מאוחר יותר של בירור התיק. ככל שבמהלך ניהול התיק העיקרי יוצגו בפני בית המשפט ראיות אשר יש בהן כדי להשליך על הקביעה בסוגית ההתיישנות, ממילא יוכל בית המשפט לקבוע כי התביעה התיישנה במסגרת הכלים הדיוניים העומדים לרשותו. על כן נקבע כי יש לקבל את הערעור וכי על בית המשפט לברר את התביעה לגופה.

השופטת אסתר חיות הצטרפה לפסק דין זה. שונה היתה דעתו של השופט נעם סולברג, שקבע בדעת מיעוט כי יש לדחות את הערעור. השופט סולברג ציין כי "ההסדר הכללי" שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות מחיל תקופת התיישנות מלאה בת שבע שנים ממועד גילוי "העובדות המהוות את עילת התובענה".  לשיטתו של השופט, בין אם נראה את מועד חתימת ההסכם כיום בו אירע הנזק ובין אם היה זה המועד שבו נודע למערערת לראשונה על חיובה הצפוי במס, ברי כי בנסיבות האמורות חלפו גם חלפו שבע שנים מעת אירוע הנזק. לפיכך עבר הנטל למערערת להוכיח את קיומו של אחד מהחריגים לכלל ההתיישנות – נטל בו לא עמדה.

השופט קבע כי בשליטתה הבלעדית של החברה מצויה ראיה שבכוחה להאיר את הנקודה השנויה במחלוקת, ומשבחרה שלא להציגהּ, מבלי ליתן הסבר שיוכל להניח את הדעת, מחייבת שורת הדין והצדק להסיק מסקנה לחובתה.

ע"א  945/11