חדשות

ביהמ"ש קיבל את ערעורו של קצין התגמולים במשרד הביטחון וקבע כי המחוקק נתן דעתו לסבלם של פדויי השבי ולצורך לפצותם בחוק ספציפי, ללא קשר למצבם הקונקרטי, בעוד שמטרתו של חוק הנכים (תגמולים ושיקום) הוא לשפות את מי שנגרם לו נזק מסוים, על פי החלטת הוועדות הרפואיות

בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של קצין התגמולים במשרד הביטחון, נגד קביעה שהכירה במדיניות לכאורה לפיה יש להעניק שיעור נכות אוטומטי של 50% לפדויי שבי הסובלים מתסמונת פוסט טראומטית. השופט אליקים רובינשטיין קבע כי ההכרה בסבלם של פדויי השבי קיבלה ביטוי בחוק פרטני (חוק התשלומים לפדויי שבי), וכי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) מחייב קביעת נכות פרטנית על ידי ועדות רפואיות ולא ניתן להכיר בקביעה שרירותית וגורפת של אחוזי נכות.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

המשיב ברע"א 3411/13 הוכר כסובל מתסמונת פוסט טראומטית (PTSD) לאחר שנפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, ושיעור נכותו הועמד על 20%. בשנת 2012 פנה המשיב לוועדה הרפואית המחוזית בטענה להחמרה במצבו, אולם בקשתו להעלות את שיעור נכותו נדחתה. בערעור שהגיש לוועדה הרפואית העליונה, טען המשיב בין היתר כי חל שינוי במדיניות קצין התגמולים לעניין פדויי שבי אשר לקו ב-PTSD. בטענתו, התבסס המשיב על פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין בוחבוט (רע"א 4406/10 בוחבוט נ' קצין התגמולים), שם צוין כי קצין התגמולים החליט להעמיד את נכותו של המבקש על 50% בהתאם לתפיסה הטיפולים הנוהגת כיום, לפיה נקבעת לפדוי שבי הסובל מהפרעה פוסט-טראומטית נכות בשיעור זה ללא תלות במצבו הנפשי בפועל. גם הוועדה העליונה דחתה את ערעור המשיב מבלי לדון בטענתו לשינוי המדיניות, ולכן הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור התקבל, ונקבע כי בהינתן הקביעה בעניין בוחבוט, וכיוון שקצין התגמולים לא הכחיש באותו הליך כי זו אכן מדיניותו, מתקיים השתק שיפוטי המונע ממנו להעלות טענה שונה בהליך זה.

הכרה אוניברסאלית בפגיעה

המבקש ברע"א 2536/14 היה בעברו לוחם בפלמ"ח אשר נחקר ועונה על ידי שלטונות המנדט הבריטי טרם קום המדינה. לאחר שהות של שנה וחצי בכלא חזר המבקש לשורות הפלמ"ח כמפקד מחלקה, ובמהלך מלחמת השחרור נפגע בקרבות והוכרה לו נכות צמיתה בשיעור של 41%. בקשתו של המבקש להכיר בתסמונת פוסט-טראומטית שנגרמה לו בתקופה בה שהה בכלא המנדטורי נדחתה, בנימוק להיעדר קשר סיבתי בין מצבו הנפשי כיום לעינויים שעבר אז. קביעה זו אושרה על ידי ועדת ערעור בשנת 2013, בהסתמך על חוות דעתם של מספר מומחים מטעם קצין התגמולים.

ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה, ונקבע בין היתר כי אין ביסוס משפטי ל"הכרה אוטומטית" בנכות נפשית הנובעת מעצם השהות בשבי. עוד נפסק כי אין מקום להשוות בין חוק הנכים (תגמולים ושיקום) לחוק תשלומים לפדויי שבי בשל הרציונאל השונה העומד בבסיס שניהם, בשים לב לכך שחוק פדויי שבי מגלם את הכרת המדינה בכך שכל פדוי שבי באשר הוא ראוי לפיצוי על סבלו אשר אינו תלוי במצבו הקונקרטי, ואילו מטרתו של חוק הנכים היא לשפות את מי שנגרם לו נזק מסוים, הנבחן על פי החוק. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. להליכים ביקשה להצטרף גם עמותת "ערים בלילה", המייצגת את מי שהוכרו כסובלים מ-PTSD.

השופט אליקים רובינשטיין קיבל את עמדתו של קצין התגמולים, לפיה כל מקרה נתון לבחינתו ולבחינת הוועדות הרפואיות הפועלות מכוח חוק הנכים. בפתח הדברים, דחה בית המשפט את בקשת רשות הערעור ברע"א 2536/14 שכן על אף ההוקרה לתרומתו ולסבלו של המבקש, אין התיק מעלה את השאלה שעמדה במוקד הדיון בבקשת רשות הערעור השנייה, בשים לב לכך שעל פי חוות הדעת הפסיכיאטרית אין המבקש לוקה ב-PTSD.

השופט רובינשטיין ציין כי השבי הוא מטבעו נושא רגיש עד מאוד המוכר בתולדות האנושות מקדמת דנא, והוא טומן בחובו שאלות עמוקות ונוקבות גם בנוגע לסוגיית החזרה מן השבי. אשר לתשתית החוקית, ציין השופט כי חוק התשלומים לפדויי שבי שנחקק בשנת 2005, נתן ביטוי להכרת טובה לפדויי השבי מתוך הנחה "אוניברסאלית" אודות הפגיעה שסבלו, וזאת ללא בדיקת מצבם הרפואי ותוך תשלום חודשי בסך 1,000 שקל המתעדכן לפי עליית המדד. לדעת בית המשפט, עצם קבלתו של החוק משמעה הכרה בייחוד השבי באופן שהוא חיצוני ומקביל לחוק הנכים, כך שמדובר למעשה בשני עולמות שיש ביניהם "זיקה הרמונית", אך כל אחד מהם נע במסלולו הייחודי.

טיפול רגיש, אנושי וזריז

עוד צוין כי על פי חוק הנכים, על פדוי שבי לפנות לקצין התגמולים לשם הכרה ולועדות הרפואיות לשם קביעת הנכות. יתר על כן, פרט 34א לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), העוסק בהפרעות פוסט טראומטיות, קובע שבע דרגות לעניין הפרעה זו ולכן אין מתקבל על הדעת שקצין התגמולים יקבע מדיניות שאינה בסמכותו של הכרה אוטומטית בשיעור נכות של 50%.

בכל הנוגע לפסק הדין בעניין בוחבוט, ציין בית המשפט כי ההתדיינות בו לא עסקה בזכאות ובגובה הנכות אלא בנושא הרטרואקטיביות ושיעורה. כמו כן, מעיון בהליך בערכאה המחוזית עולה כי בית המשפט קבע שהמדיניות הטיפולית עליה הצהיר קצין התגמולים, לפיה בעת האחרונה מוענקת לפדוי שבי הסובלים מפוסט טראומה  נכות בשיעור של 50% באופן בלתי תלוי במצבם הנפשי בפועל, היא קביעה שרירותית.

בסיכומו של דבר קבע בית המשפט כי על אף האהדה העמוקה לפדויי השבי, המחוקק נתן דעתו לסבלם וחוקק את חוק פדויי השבי כשבכל הנוגע לחוק הנכים קצין התגמולים אינו יכול לקבוע אחוזי נכות גורפים אלא הנושא מסור פרטנית לועדות הרפואיות. עם זאת, הדגיש בית המשפט כי הגישה צריכה להיות רגישה, אנושית וזריזה, כך שהתלונות יישמעו באוזן קשובה והלב יהיה פתוח.

רע"א 2536/14